וישבות המן ממחרת

הרב ישי אביעזר , ט"ז בניסן תשע"ה

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

"בלילה ההוא נדדה שנת המלך", הוא ליל השימורים של "ויהי בחצי הלילה" ערב היציאה ממצרים, כמבואר בתרגום שם. בין המשתה הראשון לשני בשושן, קוראים בספר הזכרונות לפני המלך.

אך מה שנעשה למטה הוא שנעשה גם למעלה, שהרי סדנא דארעא ורקיעא חד הוא. מלכו של עולם לא נותן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, ומורה להביא את ספר הזכרונות, הוא "והיה היום הזה לכם לזכרון".

וימצא כתוב בספר הזכרונות השמימי: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה". מוכנים לצאת למדבר מקום נחש עקרב וצמאון, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו. "ומרדכי יצא מלפני המלך" – "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". שתי הגאולות הסמוכות זו לזו באו בפסח. ללמד שגאולת ישראל באה בדרך נס, ואף בדרך הטבע. גאולת פורים מכוחה של רחל, חוברת לגאולת פסח שהיא מכוחה של לאה. טבע ולמעלה מהטבע חוברים לגאולת ישראל.

המשתה הראשון בארבעה עשר בניסן, והמשתה השני בחמישה עשר בו, כשבלילה ההוא נדדה שנת המלך, הביאו את הקץ על הלץ (כלשונו של שמואל רוזן ע"ה), ונתלה על העץ בשישה עשר בניסן. רמז לסילוקו של המן עולה מהכתוב ביהושע (ה) "וישבות המן ממחרת". בני ישראל הבאים אל הארץ אחרי ארבעים שנות ירידת המן, מקריבים קורבן פסח בכניסה לארץ, ולמחרת הפסח פסק להם המן.

יש קשר בין המן שירד מהשמים ופסק בשישה עשר בניסן, לבין המן האגגי שפסק אף הוא באותו יום. שושן הבירה שתפסה את מקומה של ירושלים הגלותית, מתוארת במגילה כעיר הבירה המלכותית, שבה כל אוצרות השכייה והחמדה, ולעומתה ירושלים העומדת בחורבנה ובגלותה. המאורע המכונן של פורים, הוא שהעביר את מרכז הכובד הלאומי משושן לירושלים. בניין המקדש שפסק בימי עזרא ונחמיה, שב להיבנות בימי דרייוש בן אסתר.

שבחה של ארץ ישראל לאכול מפריה ולשבוע מטובה, לעבד את האדמה ולהוציא לחם מן הארץ, בא ביום שישה עשר בניסן על ידי שביתתו של המן. מעתה יש לחרוש ולזרוע לעבוד את האדמה וליישב אותה. "ריח שדה אשר ברכו ה' ", הוא השדה הארצישראלי שמבוסם בריח גן עדן. ישראל הבאים אל הארץ, כמוהם כאדם הראשון שהושם בגן עדן. סילוקו של הלחם השמימי, הוא שהביא את שבחה של הארץ.

באותו אופן הביא סילוקו של המן הארצי, לפריחתה ובניינה של הארץ. היציאה ממצרים והכניסה לארץ ישראל, הם המעשה והמטרה. יש לקרוא את יציאת מצרים, ולתכוף לה את הכניסה אל הארץ, ולהבין שזו הייתה התוכנית, אלמלא אירע חטא המרגלים באמצע. על כן, יושבים בליל הסדר המצרי בליל השימורים, מכונסים בתוך הבתים הצבועים על המשקוף ושתי המזוזות, ודרוכים בלבבות פועמים לחצי הלילה.

בחצי הלילה בשושן כשנדדה שנת המלך, פעמו הלבבות בתחינה ובקשה להצלה וישועה. אין ספק שאותו לילה שנחלק בחציו במצרים, הוא שעמד להם לישראל גם בחצי הלילה בשושן. שביתתו של המן האגגי אחרי אותו הלילה, הביאה לגאולת ישראל כבגאולת מצרים. על כן נזכר היום הזה לשמחה והודיה, הוא היום הראשון של חול המועד, הוא יום ראשון של ספירת העומר, הוא יום שביתת המן השמימי, והוא יום שביתת המן הארצי.

כך לומדת הגמרא (מגילה טז), שבאותו היום שהרכיב המן את מרדכי בחוצות העיר, היה זה בשישה עשר בניסן יום הנפת העומר. ישבו חכמים לפני מרדכי ולמדו הלכות קמיצה, על מנחת העומר, ועסקו בעניינו של יום. דברי המן – מלוא קומץ קמח שלכם דחו עשרת אלפים ככר כסף שלי, לא רק דחו אלא אף השביתו אותו בעצמו.

משכך בא היום הזה לזכרון. אחרי ליל השימורים של האור הגדול, ואחרי ההלל המצרי וההלל הגדול של יציאת מצרים, יש לזכור את היום שבו שבת המן משושן, ולעשות בו הכר של שתיית יין ושמחה של גאולת פורים, כשם שהיה הדבר בשושן. משתה היין שהביא לאמירה הנועזת "איש צר ואוייב", צריך להיזכר בשישה עשר בניסן.

כך מובא להלכה בדברי ה'משנה ברורה (הלכות פסח סימן ת"צ סעיף א): 'כתבו הספרים דטוב לעשות ביום שני (של פסח) בסעודה, איזה דבר לזכר סעודת אסתר, שביום ההוא נתלה המן'. הרי שהלשון בספר יהושע על המן השמימי, רומזת באותן מילים על המן האגגי. וישבות המן ממחרת הוא יום הנפת העומר, בו אכלו בני ישראל מצות וקלוי בעצם היום הזה.

"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" (ויקרא כג), היא הוראה של תורה, שהתקיימה לראשונה בכניסה לארץ (ראה רש"י יהושע, ראש השנה יג, וקידושין לז). הכניסה לארץ בימי יהושע, השפיעה על קביעת המועד בשושן, לערים המוקפות חומה מימות יהושע. הוא הנלחם בעמלק, והוא המיישב את העם בארץ. "מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו", כיצד הכניסה לארץ ושביתת המן למחרת הפסח ביום הנפת העומר, הביאו להשבתת המן האגגי, באותו היום.

יום הנפת העומר הוא היום החדש של התבואה, והיום החדש המבטל גזרות קשות מישראל. נרים כוס יין מלא כברכת ה', ונודה על הנס הגדול בשושן שבא עם הפסח. לחיים.