סודו של סאדאם

סדאם חוסיין עוד עלול לקחת איתו שאולה את הנורא בסודות: כיצד חשב לנצח בגפו את מעצמות העל ארה"ב ובריטניה? מה, או מי, נתן לו יסוד סביר להעריך שעירק תיחלץ בסוף בשלום ממלתעותיו המשוננות של הדב הגריזילי ג'ורג' בוש?

חגי סגל , ו' בניסן תשס"ג

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
סדאם חוסיין עוד עלול לקחת איתו שאולה את הנורא בסודות: כיצד חשב לנצח בגפו את מעצמות העל ארה"ב ובריטניה? מה, או מי, נתן לו יסוד סביר להעריך שעירק תיחלץ בסוף בשלום ממלתעותיו המשוננות של הדב הגריזילי ג'ורג' בוש?

הרודן העיראקי הרי היה אמור לדעת שלחייליו המורעבים והמיובשים בין הפרת והחידקל אין סיכוי מול מכונת מלחמה בין-יבשתית. בעבר הוא לא הצליח להכריע גורם צבאי בינוני כמו אירן, ואחר-כך נאלץ לסגת מכוויית כשזנבו בין הרגליים, אז איך זה עלה בדעתו שכוחותיו יוכלו להדוף מארצו את האמריקנים?

לא, לא יתכן שסדאם חשב ברצינות לנצח את ארה"ב. מצביא עתיר קרבות כמוהו ודאי ניחש מראש שחייליו יפלו פגרים במדבריות בבל ושחלקים נרחבים מעיר בירתו יהפכו לעיי חורבות. אלא מה, לפחות בשלבים הראשונים של הפרשה היו לו סיבות טובות להאמין, שאחרי התפזרות העשן מעל בארות הנפט יתברר שעיראק אמנם הפסידה בקרב, אך שרדה את המערכה.

תקדימים היסטוריים טריים יחסית מהמזרח התיכון לימדו אותו שלא כל-כך משנה מה יקרה לכוחותיו בשדה הקרב - הוא לא יפסיד. אנחנו, כן אנחנו, הישראלים, הרגלנו אותו לחשוב שהעולם הנאור אינו נוהג לגבות מהערבים את מחיר תוקפנותם, ושעל כן הם בלתי מובסים.

מצרים למשל, אמר סדאם לעצמו וליועציו, הפסידה את סיני שלוש פעמים אבל תמיד קיבלה אותה בחזרה ושמרה על כבודה. הכופרים האלה (יהודים, אמריקנים - מבחינת סדאם זה אותו דבר) אולי יודעים להילחם אבל לא לנצח. יש להם נטייה משונה לסיים מלחמות בהפסקות אש במקום בנצחונות מחץ. במקום למצות את יתרונם הצבאי האדיר, הם מתמלאים חמלה על האויב רגע לפני שהוא נופח את נשמתו.

סדאם חוסיין לא האמין שגנרל פרנקס יכתוש את המשמר הרפובליקני שלו עד דק, כיוון שזכר היטב כיצד חסה ישראל על הארמיה השלישית המכותרת של מצרים. הוא לא האמין שארה"ב תתעקש להתיז את ראשו הפרטי, בזוכרו שעמיתו המצרי, סאדאת, הובס במלחמת יום כיפור, ואף על פי כן התקבל אחר-כך בישראל בשטיח אדום ובמשמר כבוד. לפחות בשלבים הראשונים של הפרשה סדאם גם קיווה, די בהגיון, שלארה"ב לא יהיה בכלל אומץ לפתוח נגדו באש, לאחר שכבר תקפה אותו פעם והסתלקה פתאום כלעומת שבאה.

פה, כנראה, היתה קבורתו. ג'ורג' בוש הבן לא התנהג במשבר עיראק הנוכחי על-פי הקונספציה הישראלית, המשלבת מוסר ישועי עם רחמנות יהדות וסכלות חלמאית, אלא על-פי המודל הלבנטיני המסורתי, האכזר והיעיל להפליא. הנשיא שוחח עם העירקים בערבית מדוברת. בכוח, בהשפלה, בלי פוס, כדבר מנצח אל מנוצח. שום ויתורים, שום פשרות, שום הפסקות אש בטרם כניעה מוחלטת. הוא דיבר איתם בשפה היחידה שהסדאמים מבינים ושאנחנו מעולם לא הצלחנו ללמוד.

חכמה גדולה, מצטדקים גורמים מדיניים בירושלים, אילו היינו חזקים כמו אמריקה, גם אנחנו היינו משליטים סדר במזרח התיכון. אל תאמינו להם. הבעיה של ישראל היא מחסור חריף במנהיגים אמיצים, לא בפצצות חכמות או באהבת העולם. אין ספק שמנהיגינו היו חסים על סאדאם אפילו
אם היתה עומדת לרשותם כל העוצמה האמריקנית-בריטית במפרץ או אם ממשלת ישראל הנוכחית היתה מחליפה משרדים עם הבית הלבן.

עצם נוכחתו של ערפאת במוקטעה אחרי כל מה שעולל לנו, ואחרי כל ההזדמנויות שנקרו לנו לחסלו או לגרשו, מוכיחה שצדקה עשה איתנו הקב"ה כאשר הוא העמיד בראש המערכה נגד עיראק את ג'ורג' בוש הבן ולא את שמעון פרס, ברק, נתניהו או אפילו שרון.



חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.