בעוון אי־לגיטימיות

בימים האחרונים עלה עברו של חגי סגל בהקשר של ויכוח פומבי עם בנו, עמית, על מכירת חמץ בפסח. מה עניין חמץ למחתרת ושמיטה להר סיני? כלום

ד"ר יועז הנדל , כ"ה בניסן תשע"ה

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

ב־27 באפריל 1984 נתפסה המחתרת היהודית, בזמן שחוליה שלה תיכננה פיגוע באוטובוס של ערבים.

זה היה אירוע קשה בכל הקשור במוסר היהודי, ובעיקר בתפיסת הממלכתיות שאפיינה את הציונות־הדתית שממנה הגיעו חברי המחתרת. הם ישבו בכלא, השתחררו אחרי שקצבו את עונשם והמשיכו בחייהם. אחד העצורים בעוון סיוע לפיגוע בראשי ערים ערביות היה חגי סגל. הוא נידון לשלוש שנות מאסר, השתחרר אחרי שנתיים והשתלב בשוק התקשורת.

אין לי מילים טובות לומר על התקופה של חגי סגל במחתרת היהודית. בעיניי, יהודים מכל הגוונים והדעות שלוקחים את החוק לידיים מסוכנים יותר מכל איום איראני. הפכתי להיסטוריון באוניברסיטה רק מפני שכילד לא הצלחתי להבין את היצר של היהודים במהלך ההיסטוריה להילחם בשלטון שלהם, להחריב את הבית מבפנים. התקשיתי להבין איך בכל פעם היהודים האלה, שאני משתייך אליהם, הורסים לעצמם מחדש. הייתי אז ילד — היום אני מבוגר מחגי סגל של ימי המחתרת כמעט בשני עשורים.

לעומת סגל של אותם ימים, יש לי הרבה מילים טובות להגיד על חגי סגל העיתונאי של היום. למדתי להעריך אותו כשהכרנו בעבודה משותפת בעיתון מקור ראשון, קראתי אותו אז ואני מקפיד לקרוא אותו גם היום. בעיניי הוא מבטא קול חשוב וחושב בתוך הציונות־הדתית. אני לא שוכח את מה שעשה לפני יותר מ־30 שנה, אבל מכיר בכך שהיום מדובר באדם אחר.

בימים האחרונים עלה עברו של חגי סגל בהקשר של ויכוח פומבי עם בנו, עמית, על מכירת חמץ בפסח. מה עניין חמץ למחתרת ושמיטה להר סיני? כלום. ובכל זאת, העבר של חגי סגל נשלף כטיעון מנצח.

אני מאלה שמתנגדים לסטטוס־קוו הדתי בישראל – בנושא נישואים, בנושא גיור ותחבורה ציבורית בשבת וגם בנושאי חגים. החוק הופך לבדיחה כשמנסים לכפות אמונה על בני אדם. מדינה יהודית צריכה צביון, ולא ספר הלכות וחוקים. בעיניי, עד שמדינת ישראל לא תאמץ את אמנת גביזון־מידן, שנכתבה כבר לפני 12 שנה, נמשיך להתווכח – ומוסדות הדת ימשיכו לפשוט את הרגל. שום חוק לא ישנה זאת. דרך אגב, אחד האנשים שיצאו נגד הסטטוס־קוו בנושא הגיור ותמכו ברפורמה שהציע אלעזר שטרן (ולמרבה הצער כנראה תבוטל בממשלה החדשה) היה חגי סגל.

אלא שסגל הוכנס לוויכוח בעוון אחר. עוון חוסר הלגיטימיות. יש בישראל אנשים שלהם לא סולחים ולא מוחלים, ויש אחרים. אריה דרעי עומד להפוך לשר הפנים לאחר ש־67 מנדטים – מיליוני ישראלים – נותנים לכך אישור. עמוס קינן היה כותב ואיש רוח חשוב, למרות שזרק פצצות לעבר ביתו של דויד צבי פנקס, שר התחבורה בשנות ה־50. ומשה דיין היה גיבור תרבות למרות גניבות הארכיאולוגיה הגדולות שלו.

"אבל סגל טרוריסט", מצאתי כמה מבקרים משמאל מוחים בתוקף. הם צודקים לגבי עברו, אבל שוכחים את ההווה ובעיקר למי הם מוכנים לתת לגיטימציה. הדוגמה המוחשית ביותר היא מרוואן ברגותי. בעוד סגל, שישב שנתיים בכלא והשתחרר לפני שלושה עשורים, לא לגיטימי בעיניהם, ברגותי שנידון לחמישה מאסרי עולם מצטברים ועוד 40 שנות מאסר על עשרות פעולות טרור קטלניות — לגיטימי. ברגותי הוא פתרון דמיוני לתהליך השלום התקוע (אם רק ישתחרר כמובן), סגל עם הכלים התקשורתים הוא חלק מהבעיה.

ובעצם כשבוחנים לעומק, הדיון על הסגלים הוא עוד מסורת בחג הישראלי החדש של המעליבים והנעלבים. היו לנו לאחרונה את יאיר גרבוז וענת וקסמן על הימנים, את עמיר בניון ואת ישראל כץ על השמאלנים. הבלים מכל הכיוונים הפוליטיים. למי אכפת החמץ, העיקר שאפשר להביע שאט נפש וחמיצות.

פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות"