עוצמת הנצחיות של העם היהודי

חשוב שנדע ביום השואה כי הזיכרון היהודי הוא ים שאין לו סוף, ונובע מתוך מעמקי הנפש. הגורל היהודי מתעתע לעיתים בעוצמת נצחיותו.

הרב ד"ר חיים שיין , כ"ז בניסן תשע"ה

במאי 1940 הנאצים כבשו בחטף את הולנד. המשטר החיל על היהודים הגבלות מכוח חוקי הגזע וכעבור שנתיים החל יישום הפתרון הסופי ליהודי הולנד באמצעות גירושם ברכבות למחנה מעבר בווסטרבורק ומשם לאושוויץ־בירקנאו.

שרה ויצחק קופלס ושלוש בנותיהם הצעירות התגוררו באמסטרדם. משהבינו ההורים שגורל היהודים נחרץ, ניסו למצוא דרך להציל את בנותיהם בטי, סופי והני. ימים ספורים לפני גירושם, מסרו ההורים את הבנות לידי אנשי מחתרת מקבוצת "בני בלי שם", שסייעו בהצלת ילדים יהודים. שרה, בטרם העלייה לרכבת בדרכה האחרונה, הספיקה לכתוב גלויה שבה ביקשה לדאוג לבנות שלה, שאין להן גואל ומושיע בעולם. את הגלויה השליכה מהרכבת וזו הגיעה בדרך עלומה לאמסטרדם ונשמרה אצל שכנים לא יהודים.

בטי הבכורה, סופי והני, הועברו על ידי אנשי המחתרת לבית חולים בדרום הולנד. על מיטתן נכתב באותיות גדולות שהן חולות בסקרלטינה, מחלה מידבקת שהגרמנים חששו ממנה מאוד. כעבור כמה ימים האחיות נמסרו למשפחות הולנדיות נוכריות. בכל פעם שהתעורר חשש שזהותן היהודית תתגלה, אנשי המחתרת העבירו אותן למשפחות אחרות.

רוב יהודי הולנד נספו בשואה. כשהמלחמה הסתיימה, סטודנטים הולנדים התנדבו לחפש ילדים יהודים שהוסתרו בבתי גויים והתייתמו, כדי להחזיר אותם לחיק משפחות יהודיות. בטי אותרה על ידי המתנדבים והוחזרה לאמסטרדם. התברר לה כי הוריה, מייד בהגיעם לאושוויץ, נשלחו למשרפות שבאותה עת פעלו ללא הרף.

למרות גילה הצעיר, דאגה בטי לגורל אחיותיה שנותרו אצל משפחות נוכריות. היא פנתה אל ארגון הסטודנטים וביקשה שיעזרו לה להחזיר את אחיותיה לאמסטרדם שבה התגוררה דודה מבוגרת שלה ששרדה את השואה. בטי והסטודנטים הצליחו לגלות את הבנות. ואולם המשפחות הנוכריות לא הסכימו לוותר ולמסור אותן, בטענה שהן כבר מאומצות על ידן.

בטי והסטודנטים פנו לבית משפט מקומי ואולם דרישתם לקבל את הבנות נדחתה. לפני שבטי חזרה לאמסטרדם היא ראתה ילדה יושבת על שפת מדרכה ומפזמת את ניגון "שיר המעלות" שנוהגים לשיר בשבת לפני ברכת המזון. היה ברור לה שמדובר בילדה יהודייה והיא שיכנעה אותה להצטרף אליה בנסיעה לאמסטרדם ומאז לא נפרדו. ברבות השנים בטי נישאה לישראל, אחיה של אותה נערה עזובה שנאספה על ידה.

בשנת 1954 בטי וישראל עלו לארץ ובנו את ביתם במולדת. אחיותיה נשארו בהולנד, גדלו כפרוטסטנטיות, ניתקו כל קשר עם היהדות ונישאו לנוכרים. שנים רבות לא נוצר קשר בין בטי לאחיותיה. הגורל היהודי האכזר לעיתים הפריד ביניהן. כעבור שנים קיבלה בטי מכתב מאחת האחיות, שאליו צורפה הגלויה שאמן כתבה בדרך למחנה ההשמדה. בטי ואחיותיה חידשו את הקשר, בעיקר באמצעות מכתבים ושיחות טלפון.

לסופי ולהני נולדו ילדים שלא ידעו כלל על עובדת היותם יהודים כבנים לאימהות יהודיות. יהדותן נשמרה בסוד. ברבות השנים בטי נפטרה וגם אחיותיה הגיעו לגיל שיבה. לפני שנתיים נכדתה של בטי ז"ל באה בברית הנישואים. ישראל הזמין את סופי ואת הני לחתונת נכדתה של אחותן.

למרות הקשיים האחיות הגיעו לחתונה שנערכה ברוב עם בואכה ירושלים. הני וסופי עמדו עם בני המשפחה מתחת לחופה הלבנה. אחד מבני המשפחה נשא דברים בהולנדית לכבודן של האחיות. לקראת סיום טקס החופה הני, סופי וישראל עמדו יחדיו, התזמורת החלה לנגן והקהל הרב הצטרף אליה בשירת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי". דמעות זלגו מעיניו של ישראל וחיש מהר סופי והני נשענו על כתפיו ובכו גם הן בכי תמרורים משך דקות ארוכות. עין לא נותרה יבשה למראה חזיון השיבה אל קדמת נעוריהן.

חשוב שנדע ביום השואה כי הזיכרון היהודי הוא ים שאין לו סוף, ונובע מתוך מעמקי הנפש. הגורל היהודי מתעתע לעיתים בעוצמת נצחיותו.

מתוך "ישראל היום"