שבעה ושמונה בתקופת העומר

ביהדות אנו מוצאים הרבה את פרק הזמן של 7 ימים, אך בפרשתנו ופרשה הקודמת יש גם את היום השמיני, מה יש בו ואיך הוא קשור לתקופת העומר

פרופ'' נח דנא-פיקארד , כ"ז בניסן תשע"ה

פרופ' נח דנא - פיקארד
פרופ' נח דנא - פיקארד
צילום: המרכז האקדמי לב

בתחילת פרשת תזריע: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים ... וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (ויקרא יב,ב-ג).

שני ענינים שונים, טומאת היולדת ומילת הרך הנולד, באותו פסוק עם ו"ו החיבור, מדוע באמת החיבור ביניהם? ועוד שאלה: לפני שבוע קראנו את פרשה המתחילה ב "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא ט, א). האם יש קשר בין היום השמיני שם והיום השמיני כאן?

את שתי הפרשיות אנו קוראים באמצע תקופה של שבעה שבועות, שבעה ימים שבע פעמים. האם יש קשר בין השביעיות והשמיניות הכאלה?

אותו יום של פרשת שמיני הוא שמיני לְמה? יום השמיני של חנוכת המשכן וחנוכת העבודה בו. אחרי שבעת ימי המילואים. היום הזה הוא ראש חודש ניסן, תחילת הקרבת קרבנות הנשיאים, שנא' וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וכו'. (במדבר ז, א) ואח"כ וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה (במדבר ז, יב).

הנה יום שמיני שהוא יום ראשון. שמונה שווה אחד? המתמטיקאים אומרים שמודולו 7 הדבר הוא נכון, אבל זה לא הענין כאן.

העולם הזה מנוהל תחת המספר 7: ששה כווני אוויר והנקודה האמצעית המחברת אותם, כדברי המהר"ל בתחילת ספרו נר מצוה. השבוע בן שבעה ימים, שבעה שבועות מפסח לשבועות, שבע שנים למחזור השמיטה, שבע שנים שבע פעמים ובשנת החמשים יובל. את כל זה קוראים בתורה בתקופת הספירה, בפר' אמר ובפר' בהר. גם שבעה ימים לפני יום הכפורים מפרישים כהן גדול מביתו (משנה יומא, א,א), ובגמרא שם מיד מזכירים ששבעה ימים לפני שרפת הפרה מפרישים את הכהן השורף את הפרה. רבים המקרים של שבעה ימים המביאים למשהו מיוחד ביום הח': יום כיפור וכניסת הכהן הגדול לפני ולפנים, שרפת הפרה האדומה, וכו'.

היו מבין אומות העולם שחשבו לעזוב את הקצב של שבעה ימים. בתקופת המהפכה הצרפתית (סוף המאה ה-18 למנ') החליטו לעבור לשיטה עשרונית, לא רק בשביל מדידות מרחק, משקל וכו', אלא גם בשביל ארגון הזמנים. השלטונות ביטלו את השבוע של שבעה ימים ועברו לתקופות של עשרה ימים, כל חודש היה בן 30 יום. שינו גם את השמות של החודשים כדי "להתאים אותם לטבע". זה לא עבד, ולא רק בגלל יום מנוחה פעם בעשרה ימים במקום פעם שבשעה ימים. תוך זמן יחסית קצר חזרו לשיטה המסורתית. כנראה שהטבע דורש קצב של שבע.

להקמת המשכן היו דרושים שבעה ימים. והיום השמיני של התהליך הזה הוא היום הראשון של מציאות חדשה לגמרי. לכן כתוב "המקריב ביום הראשון". הגמרא (מגילה י,ב) דנה בזה. בהתחלה, היא אומרת שכל "ויהי" הוא לשון צער, ולראיה תחילת מגילת רות: ויהי בימי שפוט השופטים – היה רעב, תחילת מגילת אסתר: ויהי בימי אחשוורוש – הגיע המן, וכבר בתקופת אברהם אבינו: ויהי בימי אמרפל מלך שנער – הייתה מלחמת עולם. הנקודה המרכזית היא ש "יהי" הוא עתיד, כאשר "ויהי" הוא עבר. כאשר הופכים עתיד לעבר, אז אין עתיד, וזה צער אמיתי.

אח"כ אומרת הגמרא שזה נכון בשביל "ויהי בימי", אבל "ויהי" לבד יכול להיות לשון שמחה, ולראיה הפסוק (ויקרא ט) ויהי ביום השמיני ותניא אותו היום הייתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

הקמת המשכן ותחילת העבודה בו היא התחלה של עולם חדש, טוב יותר, נורמלי יותר, עולם שבו יש תקשורת סדירה עם רבש"ע השולח אש מלמעלה אשר תשרוף את הקרבן. חוקי הטבע הרגילים לא שייכים לעולם של היום השמיני: בבית המקדש הרוח לא מפזרת את עמוד העשן, הגשם לא מכבה את אש המערכה ועוד נסים רבים (נסים, כי לא שייכים לחוקי הטבע הרגילים).

אז היום השמיני, הוא כן יום של שמחה. הוא יום של התחלה.

בגלל זה מצווה התורה למול את הבנים ביום השמיני ללידתם. טומאת האמא היא ביטוי של תהליך טבעי והרך הנולד עדיין שייך טוטאלית אליו. מרגע שנימול, הוא שייך למציאות עליונה יותר. התורה הייתה יכולה להסתפק במה שהיא כתבה בספר בראשית כאשר אברהם אבינו צווה על המילה. רוב מוני המצוות לא מתייחסים לזה כמקור המצוה. בשבילם מקור המצווה הוא בפר' תזריע. לעניות דעתי לא רק בגלל הענין הטכני שהיעוד של ספר בראשית הוא אחר, אלא שככה מצוות המילה ביום השמיני ללידת הבן נכנסת אל המסגרת הכללית המתוארת לאורך ספר ויקרא: שבעה ימים של הכנה (הטבע) ליום השמיני ("מעל" הטבע, דהיינו מציאות שלמה יותר).

לפעמים שומעים אחרי ברית מילה צעקות של שמחה "עכשיו הוא יהודי!". לא נכון! אם קודם הוא לא היה יהודי לא היו מלים אותו. דווקא משום שהוא יהודי קיימת מצוה למול אותו. הרגע הוא יהודי שזכה להכנס לבריתו של אברהם אבינו. יהודי ערל, אפילו מסיבה נכונה הלכתית, הוא יהודי שחסר לו משהו, כן חסר לו. לדוגמא הוא לא יכול להיות שותף בקרבן פסח. הרך הנימול נכנס עכשיו למציאות חדשה, לרמת שלמות אחרת. מכינים את זה שבעה ימים. יש נוהגים לקיים ברית יצחק כל יום של שבעת הימים האלה, לא רק ערב הברית.

פוגשים במשך השנה תקופות של שבעה ימים המכינים ליום שמיני. פעם אחת, דווקא עכשיו, המבנה קצת שונה. מחג הפסח לחג השבועות תקופה של שבעה שבועות. בעצם שבע פעמים שבעה ימים. למה? אולי משום שנקודת ההתחלה נמוכה מאוד: עם של עבדים יוצאים ממצרים, עם שעליו אומרים מלאכי השרת שהם עובדי ע"ז לא פחות מהמצרים, עם שאומרים חז"ל שהגיע למ"ט שערי טומאה במצרים. כנראה שבעה ימים לא יכולים להספיק כדי לעלות ברמה אמונית ולהתכונן כראוי ליום הגדול של מעמד הר סיני ומתן תורה. אז במקום שבעה ימים שבעה שבועות.

אבל רגע, המבנה כבר לא מאוזן: שבעה שבועות המביאים ליום אחד? כך נראה הדבר אבל לא באמת. נכון שחג השבועות הוא יום אחד, אבל יש לו ימי השלמה. מי שלא הקריב את הקרבן ביום טוב של שבועות יכול להקריב אותו במשך ששת הימים הבאים אחריו, סה"כ שבעה ימים להקרבת הקרבן (מכאן העובדה שלא אומרים תתחנון בתפילת שחרית עד יום י"ב בסיון, כי הם ימי חג). חזר האיזון: שבעה שבועות מביאים לשבוע.

השבוע אנו מציינים את יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות הטרור וגם חוגגים את עצמאותנו המדינית. יה"ר שנזכה להפנים את המשמעות הכפולה בדרכנו לעלות מעלה מעלה באמונה ובקיום רצון ה'. התהליכים שתוארו לעיל מראים תהליכי עליה וגאולה הדרגתיים, כי כך רוצה ה'.

בברכת מועדים לשמחה ולגאולה שלמה.