לקואליציה או לאופוזיציה?

בכדי למלא את ייעודו ההיסטורי על הבית היהודי "לבדל" עצמו מן הליכוד. המקום הטבעי לעשות זאת הוא מן האופוזיציה.

מרדכי קרפל , כ"ח בניסן תשע"ה

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

"בידול המוצר" הוא מושג יסודי בתורת השיווק. אם הצרכן שמגיע למדף המרכול רואה לנגד עיניו עשרה מוצרים זהים ואיננו מבחין בהבדל בין המוצר שלך לבין המוצרים המתחרים אין שום סיבה שהוא יעדיף את שלך. במיוחד אם אחד המוצרים המתחרים הוא מותג ידוע או וותיק יותר על המדף, גם אם בעבר הוא קצת אכזב.

העובדה שכעשרה מנדטים פוטנציאלים של הבית היהודי – שהזדהו בסקרים של תחילת מערכת הבחירות כתומכיו – בחרו לבסוף בליכוד, מעידה שההבדל בין שתי התנועות לא היה ברור ונהיר להם דיו. גם העובדה שלאורך תקופה ארוכה עולה השאלה האם הבית היהודי הוא לא ליכוד ב' למעשה, מעידה על כך, כמו גם האפשרות שעלתה שוב ושוב במהלך מערכת הבחירות על איחוד פוליטי או בלוק טכני בין שתי התנועות. גם החיבוק האיתן שמצא עצמו בנט נאלץ לתת לנתניהו לאורך כל מערכת הבחירות, לא טרם לבירור וחידוד ההבדל.

העובדה הזו, שההבדל המהותי בין שתי התנועות לא בהיר דיו, מחייבת ברור יסודי: אם ישנו הבדל כזה, והוא לא רק פוליטי, אלא מהותי, אידיאולוגי ושורשי – אזי יש צורך להעלות אותו לתודעה, לברר ולנסח אותו. במקרה כזה גם הופך הצורך הפוליטי בהבדלה בין התנועות למוצדק וחיוני להגשמת יעודה של התנועה.

אם, מאידך, ההבדל איננו מהותי, אלא הבדל פוליטי, כלומר, הבית היהודי והליכוד הנן שתיהן תנועות ימין-מדיני בעלות תפיסה ציונית דומה, אלא שלבית היהודי ישנם דגשים מדיניים שונים וגם אינטרסים מגזריים ספציפיים – הרי שהמסקנה הפוליטית היא שאין צורך חיוני בהבדלה פוליטית, והגישה המדינית כמו גם האינטרסים המגזריים, יוכלו לקבל מענה גם בתוך הליכוד, או מתוך שיתוף פעולה פוליטי כזה או אחר של שתי התנועות.

רק לא הבית היהודי

את התשובה לשאלה שהצבנו, האם ישנו הבדל מהותי בין שתי התנועות, אנחנו מקבלים כבר שנות דור, שוב ושוב, אבל לאחרונה, על רקע המגעים הקואליציוניים, היא מתחדדת.

כשהמחנה הציוני מודיע שהוא יהיה מוכן לשקול ממשלת אחדות, אבל בלי הבית היהודי, זו איננה סתם גחמה או עלה תאנה לתירוץ נכונותו לחבירה לליכוד. מאחורי הדברים מסתתרת הנחה, גם אם איננה מפורשת, שיש הבדל מהותי בין הליכוד לבין הבית היהודי.

כשנתניהו שואף שוב ושוב להותיר את הבית היהודי מחוץ לקואליציה שלו, או להחזיר אותו למקומו המגזרי, דתות וחינוך, זו איננה גחמה פוליטית, חשבון אישי או עצתה של שרה. גם נתניהו מבין שיש הבדל מהותי בין שתי התנועות.

אצל נתניהו קל יותר לראות מדוע הוא מעדיף להותיר את הבית היהודי קטן, מגזרי או בכלל בחוץ. עמדנו בעבר על המטרה המדינית שלו – בלימת ההתאבדות של אוסלו. היא מחייב לדעתו עלה תאנה שמאלי בממשלתו, והרחקת יסודות "מתנחליים". כזכור, נתניהו "קרקס" ב-2009 את כצל'ה אל מחוץ לממשלתו, לאחר שהאחרון היה הראשון להמליץ עליו, המלצה שהיה לה אז תפקיד חשוב ביכולתו של נתניהו להקים ממשלה. כך בדיוק ניסה נתניהו לעשות גם ב-2013, אלא שאז "ברית האחים" המפורסמת כפתה עליו קואליציה משלה. וגם היום, נתניהו הרים את הטלפון הראשון לבנט, כפי שהתחייב, אבל מאז כנראה נגמרה לו הסוללה.

נתניהו מבין היטב את ההבדל המדיני בינו לבין הבית היהודי. הוא מסוגל לבלימה מול הפלשתינאים והעולם אבל לא להכרעה. מפלגות הכיפות הסרוגות, לדורותיהן, ובמיוחד הבית היהודי, שואפות להכרעה.

ההבדל המדיני הזה נובע מהבדל עמוק יותר, אידיאולוגי. הבית היהודי מבטא את עלייתה של אידיאולוגיה ציונית חדשה: ציונות-מבוססת-אמונה. זרם היסטורי ואידיאולוגי זה, המבוסס על תורתו של הרב קוק, היה בעיבור מאז תחילת תנופת ההתנחלות, ולא הצליח לבוא לידי ביטוי פוליטי משמעותי עד הופעתו של בנט. עתה, כשבשלו התנאים והושלמה ההבשלה ההיסטורית, עולה הזרם על בימת הפוליטיקה הישראלית כאלטרנטיבה היסטורית-אידיאולוגית לשמאל ולימין כאחד.

ציונות-מבוססת-אמונה מהווה כבר סיפור שונה לחלוטין מזה של הציונות הישנה, ולו רק בגלל ביסוסה על הזהות היהודית, על שיבה לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית ועל הייעוד הישראלי. עידן חדש בציונות.

זהו עומק המניע להדרה ורצח האופי שנעשה למתנחלים זה כארבעים שנה. זוהי גם הסיבה לכך שהבית היהודי וציבור הכיפות הסרוגות מוצא עצמו שוב ושוב כ"ברוזון המכוער" במערכת הפוליטית, למרות שהוא הוא ש"סוחב את האלונקה" בהרבה מאד מובנים.

אבל מה שלא מבינים מהראש, לומדים דרך הרגליים. כפי שהיינו זקוקים דווקא לכוח המנגד, , השולל, הלעומתי, ליאיר גרבוז, בכדי להבין על מה בדיוק היו הבחירות האחרונות, כך גם בסוגיה שלנו. הכוחות המנגדים, ובעיקר בנימין נתניהו, "מסבירים" לנו את הווייתנו, מהותנו, תפקידנו ושליחותנו.

התנגדותם של הכוחות האחרים, השמאל והליכוד כאחד, לציונות-מבוססת-האמונה, מעידה על תפקידה חשוב של האחרונה בהיסטוריה הישראלית. השמאל הישראלי כבר שקע לחלוטין בזרם הקוסמופוליטי ונסחף בדמיונותיו לעולם שכולו טוב. גם הימין ההיסטורי – חירות ויורשתה תנועת הליכוד – כבר איננו מסוגל לשאת את האלונקה. הוא עדיין, איכשהו, מצליח לבלום את המתקפה הערבית והבינלאומית השוללת את זכותה של מדינת ישראל להתקיים, אבל הוא איננו מוצא כוחות אפילו להעלות בדעתו להכריעה. לשם כך יש צורך בשורשיות ישראלית מבוססת אמונה. האידיאולוגיה של הליכוד, לאומית מהזן האירופאי, שהפכה לגרוטאה רעיונית בעולם הפוסט-מודרני, כבר איננה יכולה לעמוד במשימה. הנמקה ביטחונית בלבד לביסוסו של המפעל הציוני, הנמקה נטולת צדק חזון ותנופה, אין בה את יכולת גיוס משאבי האנוש הלאומיים המתחייבים מעצם המשימה.

חשיבות ההבדלה

ההבדלה הפוליטית בין הליכוד לבית היהודי חיונית אם כן מאין-כמוה. היא איננה עניין של תיקים, אינטרסים תקציבים או כבוד. היא חיונית לשם עמידתה של הציונות-מבוססת-האמונה בתפקידה ההיסטורי. נכון שיש צורך בשמירת וקידום המפעלים שלה – ההתיישבות, הגרעינים התורניים, החינוך וכדומה – אבל אם כל אלה לא יינזקו באופן בלתי הפיך, בהנחה כאמור שנתניהו אכן מתכוון לבלימה וימשיך לעמוד במשימתו, נכון לשקול גם את ההיבט הרחב יותר, ההיסטורי. מההיבט הזה ישנה חשיבות עליונה דווקא לתיקים "לא מגזריים" – כמו החוץ או המשפטים, לדוגמה – במקרה של נטילת חלק בקואליציה.

בהיבט הזה האחרון יש גם ערך מיוחד לישיבה באופוזיציה. בסופו של דבר הלקח העיקרי של הבית היהודי מהבחירות האחרונות הוא הסיטואציה שנוצרה שבה הליכוד "שתה" אותו. כל עוד לא יחודד ההבדל בין שתי התנועות, כל עוד הבית היהודי לא ימתג את עצמו כאלטרנטיבה לליכוד, כל עוד לא יוכל הבית היהודי לצאת כנגדו – הסיטואציה הזו תחזור על עצמה. לחידוד ההבדל בין שתי התנועות ישנה חשיבות היסטורית.

הליכה לאופוזיציה, אם כן, איננה סתם בכדי "לשרת את העם" במובן הבנלי והמשומש של המושג. היא באמת שלב חיוני בבניין האלטרנטיבה ההיסטורית של הציונות-מבוססת-האמונה, למען העם ולמען השלמת תהליך תחייתו. מיצובו ומיתוגו של הבית היהודי כאלטרנטיבה לשמאל ולימין כאחד חיונית כאמור, ובסופו של דבר איננה יכולה להיעשות בשלמות שלא מתוך האופוזיציה.

גם אם הליכה לכתחילה לאופוזיציה היא צעד נועז מידי, ישנם סיכויים לא קטנים שהדינמיקה הפוליטית שמתהווה עשויה לשלוח לשם את הבית היהודי גם בעל כורחו. מהסיבות השורשיות שפירטנו. במקרה שכך יקרה, ראוי להבין את הרקע העמוק של "הגזירה", לקבל אותה בשמחה ובאהבה, ולראות בה אתגר ומשימה לכתחילה: הצבת חלופה ישראלית שורשית לקיבעון ההיסטורי אליו נקלעה הציונות הישנה.