לקחים מפרשת ענת וקסמן

שוב הסתבך אומן ישראלי. הסתכסך ליתר דיוק. עם העם שלו. שוב הוא הביע אי-שביעות רצון מהעם לו לכאורה מיועדת היצירה שלו.

ד"ר יורי מור , ל' בניסן תשע"ה

ד"ר יורי מור
ד"ר יורי מור
צילום: עצמי

לאומן יש משימה חשובה בחברה מאשר לעקוץ פוליטיקאי זה או אחר. הוא מצויד בכלים בעזרתם מסוגל לשנות את החברה, להשפיע עליה, לעצב אותה; הכלים הם – הכתיבה שלו, הנגינה, השירה, הפיסול, הציורים, המשחק על במה... בעזרתם אומן פונה ישר לליבו של אדם.

הוא מחנך לא בכך שמטיף, מעליב, מחלק ציונים אלא בכך שמרים את הבן אדם מעל דברים קטנים, טפלים. מקדם אותו נפשית ומוסרית.

שוב הסתבך אומן ישראלי. הסתכסך ליתר דיוק. עם העם שלו. שוב הוא הביע אי-שביעות רצון מהעם לו לכאורה מיועדת היצירה שלו. עוד לא התאוששנו מהפליטה של יאיר גרבוז ומהתנשאותו של יהושע סובול – הינה עכשיו הרגישה צורך לתקוף חלק גדול מהעם השחקנית ענת וקסמן. בעבר הרחוק והלא רחוק הצטיינו בתקיפות מסוג זה הבדרן דודו טופז (עליו השלום) והשחקנית תיקי דיין...

ענת וקסמן השוותה בין מצביעי הליכוד לנוסעי "טיסת השוקולד" והוסיפה: "הם הצביעו ליכוד כי הם לא מפותחים". כל פעם כשאני שומע על האקטיביזם הפוליטי מהסוג הזה אני תוהה: מה לאומן ולפוליטיקה זולה? הרי פעם אחר פעם ההצהרות שלהם דווקא מזיקות למחנה שלטובתו הם לכאורה פועלים.

אבל לא על זה אני רוצה להרחיב. בואו נדבר תכלס. כל אזרח רשאי להביע דעה. וכל אחד רשאי לענות לו. ענת וקסמן לא מרוצה מתוצאות הבחירות – סבבה. אבל מה קשורה השוקולדניקית ההיא מהמטוס? מאיפה לה לדעת שהיא ממצביעי הליכוד? מה היא הייתה אומרת אם גם אותה היו שופטים לפי הדברים הנוראים שעשה מישהו מהגילדה שלה? נניח היה אומר: "מה השחקנים האלה פותחים ת'פה שלהם? הם בכלל אנסים כולם" – ונוקב בשם השחקן אשר ישב בכלא על אונס. זה אותו ההיגיון.

ברור שמקוממת לא הבעת הדעה אלא הסגנון, הטיעונים הילדותיים, חוסר הגיון, בורות ברוב המקרים. אומן משמיע דעה פוליטית – טבעי שמשיבים לו באותו המטבע: אתה מביא טיעון שקול, מנומק, מנומס – תקבל תשובה הולמת; אתה מתבטא בגסות – עונים לך באותה הרוח. מי שלא אוהב ריחות, שלא יכנס למטבח. נניח מצביעי הליכוד הם לא מפותחים, יש להם חטאים רבים נוספים. את רוצה לתקן את המצב – למה את באה עם עלבונות?

ענת וקסמן מביעה סלידה מהאנשים שרצו להצביע ברגע שבנימין נתניהו אמר "ערבים". נעזוב בצד את השאלה מה לא בסדר בכך שאנשים רצים להצביע. לא להרוג, לא לזרוק אבנים. מדברי השחקנית ניתן להבין שהיא מסמפטת מאוד את ערביי ישראל. היא בטוחה שכל מי שלא מעריץ אותם הוא גזען. אבל בכל זאת – אולי לא רוצים אותם ככוח מכריע בכנסת לא מתוך גזענות אלא מתוך פחד? את חושבת שזה בנימין נתניהו אשר מחדיר פחד לליבם של הישראלים הלא מפותחים; מבחינתך אין מה לפחד, הערבים הם בסדר.

אבל היהודים רואים מה קורה בעולם הערבי בגבולותינו, היהודים כל שני וחמישי מתעוררים לעוד פיגוע שביצע ערבי נגד יהודים: דריסה, דקירה, ירי, חטיפה. הערבים הם אלה שחופרים מנהרות ולא נשכח את אלפי הקסמים והרקטות. ומוסלמים אחרים בונים פצצה גרעינית ומאיימים להשמיד את ישראל. אולי בכול זאת יש ליהודים סיבה לחשוש כאשר הח"כים הערביים שהם כעשרה אחוז מהכנסת מסרבים לשיר את המנון המדינה? ואולי הגיע הזמן לענת וקסמן לפנות גם לציבור הערבי ולשאול אותם מה קורה אצלם שהם מפחידים את היהודים?

ברור שהרוב המוחלט של העם רוצה לחיות בשלום. אז אולי הגיע הזמן לשאול מה לא בסדר במחנה, שמתיימר להיקרא "מחנה השלום" ואיתו ענת מזדהה? למה מפלגת העבודה שנים לא מצליחה להצמיח מתוכה מנהיג שאותו רוב העם יעלה לשלטון? לא עזרו אפילו הבטחות קוסמות לפתור בצ'יק את כל הבעיות החברתיות דוגמת "תוך שניה אפס קשישים עניים" וכדומה. וזה בנוסף לתמיכה המוחלטת של התקשורת והתגייסות של מספר גדול של אנשי רוח ואמנים ואפילו יוצאי המערכת הבטחונית. ומה היה קורה לעבודה לו הייתה נשארת לבדה מול הבוחר או היו תוקפים אותה יום-יום כפי שזה קורה לפוליטיקאים מהצד השני? האם המפלגה הייתה עוברת את אחוז החסימה?

ענת וקסמן שחקנית מוכשרת, ראיתי לא מעט פרקים של "החיים זה לא הכול" ונהניתי. כאשת תיאטרון מנוסה ענת אמורה לדעת שהקונפליקט האמיתי מתחולל בתוך המשפחה, במחנה פנימה. (במאמר מוסגר: כשעל הבמה יש שני מחנות יריבים – לא מחפשים מה נקודת היריבות ואי-הסכמה ביניהם – זה ידוע לכולם. מחנות יריבים לפי חוקי הז'אנר יוצרות דווקא אהבה ואז אנחנו רואים טרגדיה אמיתית של רומיאו ויוליה). לפי ההיגיון אחרי תבוסה בבחירות ענת חייבת לבוא בטענה דווקא למנהיגי מפלגת העבודה. בניגוד לצבא, בעולם האמנות ובזירה הרוחנית בכלל מקובל לירות בתוך הנגמ"ש, קרי – לבוא בטענות קודם כל למנהיגים של המחנה שלך.

אני וענת וקסמן שייכים לאותו מחנה השלום. השגת השלום – זה (אני מאמין) בראש מעיניה של ענת. הרי היא לא כועסת על הליכודניקים כי היא דואגת לג'ובים לעסקנים הפוליטיים של העבודה. היא בעצמה אומרת להגנתה: "אני דואגת למדינה שלי". לא מצביעי הליכוד אמורים היום להדאיג אותנו אלא: מה מתכוונים לעשות בנסיבות שנוצרו אלה שהרימו בקמפיין הבחירות את דגל השלום? אולי זה בדיוק הזמן לשאול את ראשי המפלגה אותה היא רצתה לראות בראש המדינה מה הם מתכוונים לעשות בארבע השנים הבאות חוץ מלנסות ולהפיל את הממשלה ולהביא לבחירות נוספות? האם הם יפעלו גם למען המטרה הנעלה – לנסות ולקדם את תהליך השלום – תוך גיבוי מלא לכל צעד בכיוון הזה של הממשלה הנבחרת? תוך שכנוע של אבו מאזן לחזור למו"מ, גיוס למהלך של אירופה וארה"ב?

לפני הבחירות עמוס עוז צינן ברוגז: "ממילא הם (רוב העם היהודי בישראל) לא קוראים את ספריי". עכשיו ענת וקסמן מוסיפה: אנשי הפריפריה "לא באים להצגות". כלומר – אפשר לא להתחשב בהם, לרדת עליהם, להעליב אותם. אם אוכלוסייה מסוימת לא באה להצגות זאת האשמה של התאטרון עצמו. ככול הנראה התאטרון מנותק מהאוכלוסייה הזאת. תבדקו מבחינה זאת את הרפרטואר שלכם.

תמוהה בעיניי תגובתו של איגוד אמני ישראל לפיה האמירות הפוליטיות של השחקנית לא קשורות לעבודתה בתאטרון. קשורות וגם קשורות. אתה לא יכול לרוק בפרצוף של הקהל הפוטנציאלי שלך ואחר כך לדרוש ממנו שהוא יבוא ליהנות מההצגות שלך. לאומן יש משימה חשובה יותר בחברה מאשר לעקוץ פוליטיקאי זה או אחר. הוא מצויד בכלים בעזרתם מסוגל לשנות את החברה, להשפיע עליה, לעצב אותה; הכלים הם – הכתיבה שלו, הנגינה, השירה, הפיסול, הציורים, המשחק על במה... בעזרתם אומן פונה ישר לליבו של אדם. הוא מחנך לא בכך שמטיף, מעליב, מחלק ציונים אלא בכך שמרים את הבן אדם מעל דברים קטנים, טפלים. מקדם אותו נפשית ומוסרית.

זו הדרך הבטוחה והיעילה ביותר לשנות את האנושות לטובה. המשימה קדושה וקשה מקריעת ים סוף. מה יכול לתרום אמן בכובע של פוליטיקאי חוץ מלהרגיז אנשים? יש לשבת ולעשות חשבון יסודי: מה הוא הרווח וההפסד כאשר אומן מחליט להופיע בזירה לא שלו, יורד לרמה של תקיפה זולה של ראש הממשלה אותו הוא לא מחבב. אומן הוא מנתח לב וכשבמקום לעסוק במקצוע הנדיר שלו, בטאלנט שחנן אותו הטבע או ה' (תלוי במה הוא מאמין) - הוא יורד לרמה של פוליטיקאי צעקני – מבחינתי זה כאילו מנתח לב שם את האזמל שלו בארון ועוזב את חדר ניתוח כדי לעבוד כפרמדיק מצוי. למה? אתה יודע לנגן נעימות משוכללות ביותר בכינור – אתה מוותר עליו לטובת בַלַלַייקה בעלת שלושה מיתרים ויכולת להשמיע שניים וחצי ניגונים?

אומן יכול ביצירה שלו להתווכח עם עמו, להטיח בו טענות ואשמות – אבל העם יקבל זאת רק אם הוא מרגיש שזה נעשה מתוך דאגה אמיתית לגורל המשותף ולא מתוך התנשאות וסלידה.

אין חולק – עם ללא האליטה הרוחנית שלו מתדרדר לעדר פרימיטיבי. אבל מהצד השני גם אומן לא יכול ליצור ללא עם. הוא בהגדרה יוצר עבור עמו. סופג ממנו את שפתו, את המנגינות, את הדמויות – ומחזיר לעם אחרי שמעביר כל זה דרך ליבו. ללא שיתוף הפעולה הזה האמן לא קיים.