יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום עצוב לכולנו. המשפחות בוודאי אינן זקוקות לו כדי לשמר בליבן את זכרו של מי שאבד ללא שוב - והשאיר פצע שלא יגליד לעולם.

בכל שנה גם מתפרסם מספר הנופלים - ואנחנו יודעים שעוד ועוד משפחות נכנסו אל מעגל השכול המתרחב והולך. בד בבד, חוזרת ועולה בכל שנה הכמיהה לשלום; השירים לזכר הנופלים הם תמיד עצובים, נכתבים ממעמקי הגעגוע הבלתי נגמר.

ובאותה נשימה אנו חייבים להיזכר ביום השואה והגבורה שאותו ציינו רק בשבוע שעבר, לזכר 6 מיליון מבני עמנו שנטבחו רק משום שהיו יהודים. רק משום שלא היתה להם מדינה משלהם שאליה יכולים היו לברוח. רק מכיוון שלא היה צבא יהודי שיכול היה להפציץ את מסילות הברזל שהובילו יהודים אל הכבשנים. בכל יום מימי מלחמת האימים שכפו הנאצים נרצחו, בממוצע, אלפי יהודים.

משפחות שלמות נכחדו. אבות ראו במות ילדיהם. אימהות צפו בבעליהן כשהם נגררים בראש חוצות ומוצאים להורג בעינויים.
כיום, הרצון לדעת שהנה העם היהודי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה וכי שוב אין הוא נרדף בידי חורשי רעתו על לא עוול בכפו, הוא רצון לגיטימי, אבל הוא אינו ריאלי.

לצערי, זה המצב, והוא אינו עומד להשתנות, לא בדור הזה וגם לא בדורות הבאים.

גם אם נוותר על יהודה ושומרון או על רמת הגולן, אויבינו לא יניחו לנו. הדרישות רק יתעצמו וילכו: תחילה הם ידרשו את מה שנכבש מידיהם בזמן מלחמת העצמאות - ואחר כך הם ידרשו את כל השאר. הבה לא נשכח: המלחמה בעמנו השב למולדתו ההיסטורית לא החלה ב־1967, עם כיבוש אותו חלק מארץ ישראל שהובטח לנו עוד בכתב המנדט הבריטי.

כבר בשנת 1937, שנתיים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, הציעה ועדת פיל המפורסמת ליהודים ולערבים לחלק את הארץ. היהודים הסכימו - אבל חאג' אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים, דחה את ההצעה. לאחר מכן הוא חבר להיטלר והיה לבעל בריתו.

אז הנה הסנריו הנפלא הזה: אם מדינת ישראל היתה קמה ב־1937, מיליוני היהודים באירופה היו ניצלים מן התופת הנאצית. למה זה לא קרה אז? בגלל הסירוב הערבי לחלוקה. ולמה זה לא יקרה היום? גם כן בגלל הסירוב הפלשתיני. רובם המכריע של הפלשתינים אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת היהודים, בכל שטח שהוא.

וזה גם מה שקורה היום לנוצרים ולכל בני הדתות שאינם מוסלמים בכל רחבי המזרח התיכון - ובארצות רבות באפריקה. זה גם הגורל הצפוי לבני אירופה בעוד לא מעט שנים, כאשר המוסלמים יהפכו לגורם משמעותי עוד יותר ויחלו להשפיע מבפנים.

ומכאן, בחזרה לבני המשפחות השכולות. שילמתן מחיר גבוה - והעם היהודי מודה לכן בכל לב. אבל המחיר, ככל שזה נורא להשתמש בביטוי הזה כשמדובר באח או בבן או באב או באדם יקר אחר, היה למען קיומה של המדינה הזאת.

הוא מתחייב, לצערנו, מן הנסיבות שנכפו על עמנו - ואין אחד שיהיה פטור ממנו אם ברצונו להמשיך לקיים את הלאומיות היהודית.

פורסם בעיתון "ישראל היום"