"אחרי מות" – חנוכת המשכן ויום כיפורים

הרב אברהם סתיו , ב' באייר תשע"ה

הרב אברהם סתיו
הרב אברהם סתיו
צילום: עצמי

פרשת אחרי מות נפתחת בפסוק הקושר בין חנוכת המשכן (שבפרשת שמיני) ועבודת יום הכיפורים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ.

האם יש כאן רק תיאור טכני, המספר שפרשת עבודת יום הכיפורים נאמרת אחרי מות בני אהרן בחנוכת המשכן? התבוננות בפרשיות מעלה בבירור שקיים קשר מהותי יותר בין שני האירועים.

מלבד הדמיון בפרטי הקרבנות והתיאורים, אפשר להצביע על שלוש מטרות משותפות שאותן מתארת התורה בכל אחת מן הפרשיות: א. מפגש עם השכינה – עבודת יום הכיפורים פותחת במילים "בזאת יבא אהרן אל הקדש... כי בענן אראה על הכפרת" וחנוכת המשכן בציווי "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'". ב. כפרת הקודש – ביום הכיפורים נאמר "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ובימי המילואים שלפני חנוכת המשכן נאמר "וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ... וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו". ג. כפרת עם ישראל – ביום הכיפורים נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם", ובחנוכת המשכן נאמר "וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם".

עד כה הראינו את ההקבלה שקיימת בין מטרותיהן של העבודות. אך במבט נוסף אפשר לראות שוני משמעותי ביותר בסדר יישומן. היום השמיני מתחיל אחרי שכפרת המזבח והמקדש כבר נעשתה בשבעת הימים שלפניו. עבודת היום פותחת בהקרבת הקרבנות והשגת הכפרה, שמהוות את מרכז הכובד של הפרשה. רק בסופו של יום, לאחר שהושגה הכפרה, מגיע שלב המפגש: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם". לעומת זאת, ביום הכיפורים הסדר שונה באופן מהותי. השלב הראשון של עבודת היום הוא הכניסה והמפגש: "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'". לאחר מכן מגיע תורה של כפרת הקדש והמקדש בהזאות הדמים, ורק לבסוף מגיע שלב כפרת העוונות על ידי שילוח השעיר החי.

מהי משמעותו של הבדל זה? מדוע המפגש עם השכינה שמהווה את סופה של עבודת היום השמיני פותח את עבודת יום הכיפורים? בקריאה בוחנת יותר אפשר לראות בפשטי הפסוקים שההבדל הכרונולוגי מבטא הבדל מהותי באשר למטרותיה של העבודה. הציווי על היום השמיני פותח בהצהרה: "וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'... כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם". המטרה הסופית של כל עבודות היום היא להגיע אל המפגש עם הקב"ה שבסופו. תפקידה של הכפרה הוא להביא את בני ישראל למדרגה שבה הם ראויים לקבל את פני השכינה.

לעומת זאת, פרשת עבודת יום הכיפורים חותמת במילים המתארות את מטרת-העל שלה: "וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה". בפסוקים אלו מתברר שהמפגש של הכהן עם השכינה בקדש הקדשים היה רק אמצעי לכפרת המקדש, והיא בתורה הייתה אמצעי לכפרת עוונותיהם של בני ישראל.

ההבדל שבין היום השמיני ליום הכיפורים איננו רק בחילוף שבין אמצעי והמטרה, אלא גם בחילוף שבין מעשי האדם למעשי הקב"ה. ביום השמיני מוטלת חובת הכפרה על האדם: "וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם", ואילו המפגש עם השכינה נוצר על ידי הקב"ה: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם". לעומת זאת, בעבודת יום הכיפורים המפגש עם הקב"ה נוצר על ידי הכהן שנכנס אל קדש הקדשים ומקטיר את הקטורת המאפשרת גילוי שכינה, ואילו הכפרה נעשית כאשר האדם פאסיבי: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם".

נראה ששני הדגמים הללו מייצגים שני מודלים של תשובה. המודל הרגיל והמקובל יותר הוא זה של היום השמיני: האדם עמל ומתקן את חטאיו כדי לזכות לדבקות בקב"ה. אך המודל של יום הכיפורים הוא מודל הפוך, שבו האדם חותר למפגש עם הקב"ה ולטיהור הקשר אתו, בלי שהוא מתמודד כלל עם החטאים הפרטיים. המודל הזה נובע מתוך אמונה בכך שכאשר יתוקן הקשר עם הקב"ה, שוב לא יהיה כל תוקף לחטאים הפרטיים. וכך כתב בעל השם משמואל (מצורע תרעג):

וזה עצמו הוא הענין ששעיר הפנימי קרב קודם שעיר המשתלח... וזה כלל גדול לכל הבא ליטהר מעבירות שבידו שנעשו בזדון, מה גם בפגם ברית שהוא פגם בצלם אלקים עיקר חיות האדם, אי אפשר לעשות כסדר סור מרע ועשה טוב, שזה לא נאמר אלא באיש שלא נתקלקל בכללו וכמשל איש שיש לו מכה באבר אחד ומועילה לו רפואה, זה יכול להיות סור מרע מקודם, אבל לא האיש שנתקלקל בכללו והוא נצרך לחיים חדשים.

יום הכיפורים איננו יום של כפרה מקומית, אלא יום של חתירה ל"חיים חדשים", ללידה מחודשת שעוקרת את החטאים מעיקרם. משום כך אין היא יכולה להיעשות על ידי תיקון פרטי של כל חטא וחטא, אלא דווקא על ידי קרבת אלוקים שגורמת לכהן להסיר את בגדיו הישנים ולגונזם, וללבוש בגדים אחרים המבטאים התחלה מחדש של הקשר עם הקב"ה.