ציונות בלי ציניות

מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת. 67 שנה אחרי שהיהודים לקחו את גורלם בידיהם, יש פה נס כלכלי, צבאי, טכנולוגי, ובעיקר יש פה נס אנושי

ד"ר יועז הנדל , ג' באייר תשע"ה

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

מאז גיל 20 אני לא מצליח לעשות את המעבר המהיר הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. מתבוסס עוד קצת מעל מגש הכסף, נרתע בלי להתכוון מתרועות החגיגה.

אין לי טענות לחוכמת הטקס ולשינוי המהיר. החיבור בין עצב לשמחה הוא חלק מהסיפור המורכב של החיים פה. ממה שאנחנו. חלק ממה שמאפשר לישראלים להיות פטריוטיים וביקורתיים באותה הנשימה, לנעול נעליים גבוהות במילואים ולמחרת סנדלים לעבודה. זר לא יבין זאת, ספק אם אנחנו מבינים.

החופש במדינה הזאת תמיד בא על־תנאי. תמיד עם פוטנציאל הדמעה. בישראל אין ברירה מלבד להסתגל, לעבור מהר ממקום למקום. ובכל זאת, ככל שהשנים חולפות, כך אני הולך ומאט. מנסה לגנוב עוד קצת זמן מהמחשבות הכבדות לפני שמגיעים למסיבות.

זה לא רק הרגש. הישראלים הרי אמורים להיות קשוחים בעקבות כל המלחמות, הפיגועים והחברים שמאבדים בצבא. וזו גם לא הנוסטלגיה, אלא הצורך ברגעים הנדירים האלה שבהם הציניות נעלמת. כשמילים כמו ארצי, מולדתי, ציונות ומכוֹרה שלי נשמעות נוח באוזניים.

ישראל יפה באביב, אבל הוא חולף מהר. האנשים יפים פה בזמנים קשים, אבל מי מבקש זמנים כאלה בשביל יופי. לכן אני נפרד לאט. חוגג לאט, מתעכב על הזמן הנדיר שבו אנחנו מצליחים לשמוע את אותן מנגינות בלי לדבר על עדה ועל מוצא. לכאוב את אותו כאב בלי לשאול על שייכות פוליטית ועל מקום מגורים, לדבר באותה השפה שלא מצריכה יותר מדי מילים אלא רק סירנה.

וזה לא שאין מה לחגוג. ומהר. מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת. 67 שנה אחרי שהיהודים לקחו את גורלם בידיהם, יש פה נס כלכלי, צבאי, טכנולוגי, ובעיקר יש פה נס אנושי. עזבו את ההצלחה בהיי־טק, את התפלת המים, את הרפואה המתקדמת ואת תוחלת החיים שעולה כל שנה. תניחו את כל הרשימות שאנחנו מוציאים מהמחסן בימים כאלה. הנס הגדול ביותר הוא נס החיים המשותפים. היכולת לחיות ביחד למרות הנטייה ההיסטורית של העם הזה לשרוף את הבית. לחיות ביחד למרות הוויכוחים הפוליטיים, להמשיך למרות כל הטראומות — ויש כאלה.

תסתכלו מסביב: עם כל הבעיות, זו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. המקום היחיד שבו יש חופש ביטוי לכל מי שרוצה, ולא משנה מה הוא אומר. לכל דת ומין. המדינה היחידה שנלחמת וחיה באותה תשוקה. המדינה היחידה שבה גם המתים מאחדים את החיים.

אז קחו את הזמן, צריך אותו. ואחרי זה — חג שמח.

מתוך העיתון "ידיעות אחרונות"