מה עשה את הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין לכל כך חשוב, ולכל כך לא מוכר לציבור הרחב? תמהיל יוצא דופן של תכונות ונסיבות. הנה ניסיון צנוע וחלקי למנות כמה ממאפייניו של הרב, שנפטר השבוע בגיל 81:
1.
יש רבנים מוכרים הרבה יותר, שנחשפים באופן תמידי, שעולים להגיב ברדיו, ש"גוגל" מספר עליהם המון, אבל ספק אם הם השפיעו כמוהו. אז נכון, רוב הישראלים שאלו את עצמם מי הוא כשהודיעו השבוע בחדשות על פטירתו, אבל בסופו של דבר, עולם הלימוד והחינוך לא באמת מתנהל בכותרות. אדם מלמד תורה יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע, שנה ועוד שנה, בשקט, בעמל, במסירות, ומצמיח דורות של בוגרים. אף הודעה לעיתונות לא מופצת כשהוא מגיע בכל בוקר לבית המדרש, אף יחצ"ן לא מביא אליו אף סלב. הרב ליכטנשטיין לא התאמץ להתחבא, אבל לא התאמץ להתבלט.
כשפנה אליו הרב חיים סבתו לכתוב ספר שיחות (שהפך לרב המכר "באור פניך"), אמר לו הרב: "לשוחח על האמונה שלי? זה מה שאתה מבקש? הרי זה קודש הקודשים של האדם. האינטימי שבאינטימיים!". לא על הכול מדברים, לא כל חוויה מרגשת מעלים בסטטוס, לא כל דבר מצלמים ומתעדים. אימפריות יציבות נבנות לאט.
2.
ובראשות האימפריה החינוכית הזאת, ניצבו שניים. באופן נדיר, עמדו בראשות ישיבת "הר עציון" הרב יהודה עמיטל ז"ל ולצידו הרב ליכטנשטיין. הם עבדו בהרמוניה, בלי תככים ועסקנות, והצליחו בכך בעיקר בזכות הענווה. לכאורה, פנומן בסדר גודל כזה צריך להסתובב עם עוזרים ומזכירים, להתנהל כאילו הוא מורם מעם. הרב ליכטנשטיין היה רחוק מכל אלה. פעם סיפר תלמיד שלו שנכנס לחדר האוכל עם חבר ששמו אהרון ושאל: "אהרון, מה השעה?". הרב אהרון ליכטנשטיין ששמע זאת הסתובב מייד ואמר בפשטות: "שתיים".
הוא הנחה גם את תלמידיו לשים במרכז את ההוויה האנושית הפשוטה, את החיים עצמם. כולם ידעו כמה הוא משחק ולומד עם ילדיו ונכדיו שלו. תלמידו ד"ר יצחק ברנד סיפר פעם: "הוא דיבר איתנו על השיקולים שצריך לשקול כשבוחרים מקצוע בחיים, והוא אמר שאחד השיקולים המרכזיים זה כמה פנאי יהיה לי להיות עם הילדים ולחנך אותם. הייתי מופתע מאוד בהתחלה, אבל ההפתעה התחלפה בהשתאות ובהבנה עמוקה שזה ה-דבר".
3.
הוא היה ציוני פשוט, במגזר שבו זה לא כל כך פשוט. למרות שחינך אלפים, תמיד נחשב הרב ליכטנשטיין לעוף מוזר בציבור שלו. הוא עלה ארצה מאמריקה בשנות השבעים, ויכול היה להישאר שם ולעמוד בראש ישיבות גדולות וחשובות יותר. אבל הוא הצטרף למפעל החלוצי והמאתגר בגוש עציון בגלל תפיסתו הציונית, בגלל הרצון להיות חלק ממה שקורה כאן. בשביל החרדים הוא היה ציוני מדיי, בשביל הציונות הדתית – קצת פחות מדיי. כי בתוך המגזר הדתי לאומי, שמתבסס רובו ככולו על תפיסת הרב קוק ועל פרשנויות שונות שלה, הוא הציג אלטרנטיבה. לא ציונות מיסטית וגאולית, אלא ציונית טבעית, כמעט אפשר לומר סתמית. עם ישראל עולה לארץ ישראל, מה יותר בריא ונורמלי מזה? "האם מעבר לפינה מחכה מלך המשיח? את זה אני עוד לא רואה," אמר פעם בחיוך. "מדובר בתהליך ממושך שדורש הרבה השקעה מצדנו".
4.
הוא היה איש מרכז-שמאל. גם בכך היה שונה מאוד מרוב רבני הציונות הדתית. תלמידו פרופ' אביעד הכהן ביקש להדגיש השבוע שלא הרצון "לצאת כבר מהשטחים" הניע אותו: "עמידתו האמיצה לא הגיעה מתוך חדווה, אלא מתוך הכרה בערך השלום ובחשיבות של הצלת נפשות. אבל הוא חש כאב על כל חלק מארץ ישראל שנמסר לריבונות זרה". הרב עצמו, שחי ופעל בגוש עציון, אמר בתקופת "הסכם חברון": "לא ייתכן שיהודי מאמין, גם אם הוא מזדהה פוליטית עם ההסכם, יזדהה מבחינה ערכית עם גורמים במדינה שרואים בהחזרת חברון שחרור מנטל כלשהו. מדובר בכריתת איבר חשוב".
5.
התורה הייתה עבורו העיקר. בעצם, יש עוול מסוים בהצגת כל מאפיין אחר שלו. ללמוד וללמד תורה, זו הייתה הסיבה שבגללה קם בבוקר. "אתם בתקשורת תתלהבו מכך שהוא היה ד"ר לספרות אנגלית, ותגידו שהוא היה שמאלני, ושקיבל את פרס ישראל לספרות תורנית", אמר לי השבוע אחד מתלמידיו, "אבל כל הדברים המיוחדים האלה הם רק המסביב. מדובר בלמדן, מתמיד, שקדן, אדם שבית המדרש היה העיקר עבורו. הוא דגל קודם כל באתוס היהודי הבסיסי, של יהודי שרכון על הגמרא ומנסה ללמוד דרכה מה הקדוש ברוך הוא אומר לו ומה עליו לעשות". הטקסטים התובעניים של הרב על תורה, אמונה ותפילה הם לא מה שאתה מצפה לשמוע מבוגר של הרווארד. הם אתגרו גם את תלמידיו הצעירים, שחלקם היו רגילים, עד שפגשו בו, לעולם של "גם וגם", כאילו הם גם קצת בעולם הקודש וגם קצת בעולם החול. הוא תבע מנערים בני 18, לפני הכול, לפני ההליכה לצבא וגם בשובם מהצבא, להתמסר לתורה. "לא האמנתי שיש בעולם שלנו אנשים חיים כאלה, למדנים בכזה שיעור קומה," סיפר תלמידו הרב חיים נבון, "למדתי אצלו יותר מעשור וככל שהתקרבתי אליו, כך הוא נראה לי יותר גדול".
6.
"בנט זה אח" או "ליכטנשטיין זה אח"? לכאורה ההבדל בינו לבין נפתלי בנט אמור להיות בתחום המדיני. הרב ליכטנשטיין, כבר אמרנו, היה שמאלני מתון. בנט ימני אש. אבל בעצם, ההבדל האמיתי הוא תרבותי. הם מציגים שתי אלטרנטיביות רוחניות שונות מול הציונות הדתית. בנט מכוון אל הישראליות. הוא לא בא להתפלפל סביב הגמרא ולדקדק בהלכה, אלא להציע כיוון שהוא יותר לאומי מדתי-הלכתי. עולם הדימויים שלו מגיע פחות מארון הספרים היהודי ויותר מהנגמ"ש והאלונקה. והרב ליכטנשטיין? לא מתעניין בכוכבים כמו אלי אוחנה, אלא רוצה להשקיע עוד שלוש שעות כדי להבין עוד שורה של רש"י או של הרמב"ם. התמונה הזאת של שניהם, בביקור של בנט בישיבה, ממחישה את הסיפור: האחד בפוזה של לא מתנצל, עם ידיים על המותניים בביטחון עצמי גדול. השני כפוף, עם יד באוויר, בתנועת פלפול יהודית תמידית. מי יהיה גיבור התרבות המגזרי, למי הצעירים יישאו עיניים, אל הצעיר המגניב או אל הקשיש הלמדן? ימים יגידו.
7.
פרשת השבוע היא "אחרי מות קדושים". מה יש לומר אחרי מות הרב ליכטנשטיין? מה הוא היה, אמריקאי או ישראלי? רב גדול או אקדמאי? אדם שבוכה בהתרגשות כשתלמיד בא לספר על צרה ומתפלל ברגש רב, או מנתח סוגיה בקור רוח, בחריפות ובבהירות? שמרן או מהפכן? הוא שלח את תלמידיו לצנחנים, אבל גם תבע מהם להיות ממשיכי ישיבת וולוז'ין המיתולוגית בגולה. הוא היה בקיא בתרבות המערבית וציטט יצירות בעל פה ובהתפעלות, אבל אמר לתלמידיו שיש סיכון מסוים בבחירה במסלול האקדמי. "ארבע שנים למדתי בהרווארד", אמר בעבר הרב, "ואילו שאלו אותי מה למדתי שם, הייתי משיב כך: למדתי שהעולם מורכב ושהאדם מורכב".