מפנים ובוכים

"מעשה נבלה", הגדיר יושב ראש מועצת קרית ארבע, צבי קצובר, את פינוי המאחז העברי בגבעה 26 ל ידי צה"ל. אכן, הפעם כבר לא מדובר ב"סתם" מאחז. הפעם מדובר במאחז שמייסדו, נתי עוזרי הי"ד, נרצח על ידי בני העוולה רק שבועות ספורים לפני הפינוי; פינוי שבו גורשו האלמנה וילדיה באישון לילה; פינוי שהפך להרס טוטאלי.

מרדכי קרפל , י"א בניסן תשס"ג

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי
האם יש גבול לציות?

"מעשה נבלה", הגדיר יושב ראש מועצת קרית ארבע, צבי קצובר, את פינוי המאחז העברי בגבעה 26 ל ידי צה"ל. אכן, הפעם כבר לא מדובר ב"סתם" מאחז. הפעם מדובר במאחז שמייסדו, נתי עוזרי הי"ד, נרצח על ידי בני העוולה רק שבועות ספורים לפני הפינוי; פינוי שבו גורשו האלמנה וילדיה באישון לילה; פינוי שהפך להרס טוטאלי.

על ממשלת ישראל שכך עוללה, כבר אין מה להתפלא; זה מכבר איבדו ראשיה את המצפן המוסרי. אך את הפינוי הרי ביצעו חיילים כמוני וכמוכם. עליהם יש לשאול: האם לאוטומטים צבאיים היינו ?! האם לרובוטים ערכיים דמינו?! אמנם שמענו על חיילים שהשתתפו ב"מעשה הנבלה" ודמעות ביצבצו מעיניהם, אך שום דבר מעבר לזה!

אירוע זה מעלה שוב את שאלת גבול הציות. מהו היחס הנכון שבין מילוי פקודה והוראה של השלטון וההנהגה המדינית (או הצבאית) לבין ערכי המוסר המחייבים כל אדם באשר הוא אדם בכלל, וכל יהודי בפרט? האם יש גבול לציות?

"אין שומעין בקולו"

ב"משנה תורה", הלכות מלכים, פרק ג', הלכה ט', מנסח הרמב"ם את תשובתה של המסורת היהודית בסוגייה זו: "ואין צריך לומר שאם גזר המלך לבטל מצווה, שאין שומעין בקולו". כשמדבר הרמב"ם על "מלך" בהלכה זו, הוא איננו מדבר רק על שלטון מדיני כזה או אחר, אלא אפילו על מלך ישראל כשר למהדרין. מדברי הרמב"ם עולה שנאמנות לערכי המוסר קודמת לנאמנות למילוי הוראת השלטון המדיני. המוסר קודם למדינה. מצב הפוך, בו המדינה, כערך, נמצאת תמיד מעל לכל, מוגדר במחשבה המדינית כ"פאשיזם". אי אפשר להטיל ספק ב"ממלכתיותו" של הרמב"ם. פסק ההלכה שלו איננו נובע מתוך זלזול בערך המדינה או השלטון, אלא דווקא מתוך הבנת ערך המדינה ועל מנת לשמור אותה בטהרתה. ערכה של המדינה וערכו של השלטון הם בכך שהם הכלי להגשמת מערכת הערכים והאידיאלים. ברגע שהשלטון פועל בניגוד לערכים אותם הוא אמור להגשים, צריך לעצור ולהעיז לחשוב!

סוגיית "גבול הציות" הועלתה בדורנו דווקא על ידי אנשי השמאל. במקרים מסויימים, אולי מסויימים מאד, אי הציות הוא קדוש. הזכות והיכולת המוסרית והנפשית שלא לקיים הוראות כאוטומטיים הם הם הערובה לשמירת צלם האדם. נוכחנו כבר לדעת לאן הגיעו חברות אנושיות שדגלו בציות ללא תנאי. אדם זקוק לכח נפשי רב בכדי לדבוק בערכיו מול הממסד ומול החברה שסביבו. הויכוח שלנו עם השמאל איננו האם במקרים מסויימים ראוי לסרב ולהיות נכון לשלם מחיר עבור הדבקות בערכיך. המחלוקת הם הערכים שמחייבים אי ציות שכזה היא אלו. המחלוקת איננה על עצם אי הציות אלא על מערכת הערכים שעומדת בבסיסו. במקרים המעטים בהם תופעת הסרבנות של השמאל נובעת ממניעים ערכיים-מוסריים ולא ממניעים פוליטיים, הרי נפשית היא תופעה יהודית קלאסית, למרות שתוכנית עומדים ביסודה ערכים נוצריים-מערביים.

החיילים שגרשו את האלמנה ויתומיה מבית הנרצח היו חיילים יהודים, שערך שחרור ויישוב ארץ ישראל נהיר להם לחלוטין. אם לא כך, מה בדיוק הם עושים בצבא ישראל, ומתוקף מה הם התגייסו לצה"ל ואף נכונים לצאת לקרב. ובכל זאת, רק דמעות מספר פתרו אותם מהקונפליקט הנורא של "מעשה הנבלה"?!

לצערנו, עוז מוסרי, מחשבה חופשית, חופש ממוסכמות חברתיות, לקיחת אחריות ונכונות לתשלום המחיר עבור הדבקות בערכך – נמצאים בינתיים בעיקר רק בקרב אנשי השמאל. ושוב, נדגיש, אנו מדברים על אותם סרבני השמאל המעטים שעושים זאת מתוך מניעיים ערכיים, ולמרות המחלוקת העמוקה שלנו עמם על ערכים אלו. האם זוהי הצלחה חינוכית או שמא כשלון חינוכי של מערכת החינוך האמונית?



מוטי קרפל הוא מחבר הספר "המהפכה האמונית" עורך הגליון "לכתחילה" ומראשי תנועת "מנהיגות יהודית".