עד מאה ועשרים

ליום הרצל בעשרה באייר.

הרב ישי אביעזר , י' באייר תשע"ה

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

המשפט האלמותי, אותו כתב הרצל בספרו 'אלטנוילנד', 'אם תרצו אין זו אגדה', תלה את כל ההתעוררות והכמיהה לציון במילה אחת – רצון. העוצמה של חזונו, לא ראתה בעיה בשלטון או ממשל המקבלים או דוחים את רעיונותיו. הוא התבסס על הפתגם הרווח: 'אין דבר העומד בפני הרצון'.

החוזה הנאיבי, שפילס את דרכו בניגוד לכל היגיון, לא שת לבו לקשיים ולבעיות, להיסטוריה ולמציאות. הוא חלם וראה בחלומו את הדרך הנכונה, שבה דבק ובה הלך נגד כל הסיכויים, עד שביומנו הוא גילה לכל את תמימותו. אחרי הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, אלול תרנ"ז 1897, הוא כתב ביומנו:

'אם אסכם את קונגרס באזל באימרה אחת, שמתוך זהירות לא אגיד אותה בפומבי, הרי היא זאת: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בפומבי הייתה התשובה צחוק מכל העברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכל'.

חמישים ואחת שנים לפני קום המדינה, נזרקה בו נבואה מן השמים. מה שנכתב ביומנו אכן אירע, ובדיוק בזמן שהוא נקב. האין זה פלא? על כך אין מתאים אלא הכתוב: "מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו". לא זו בלבד שההשגחה הפכה אותו לחוזה, אלא עוד זיכתה אותו להיות היוזם והמוציא לפועל של הרעיון הציוני הבינלאומי, ואותנו לראות במו עינינו את התגשמות חזונו.

בשנת תשס"ד חוקקה הכנסת את 'יום הרצל', שמטרתו 'להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו, ולהביא לחינוך הדורות הבאים, ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה יעדיה ודמותה, בהתאם לחזונו הציוני' (לשון החוק). אך יום פטירתו של הרצל ב-כ' בתמוז, החל בזמן החופשה של מוסדות החינוך, אילץ את המחוקק לאתר יום אחר, וזה נמצא ביום הולדתו עשרה באייר.

ואכן בחודש שבו קמה המדינה עליה חלם ולחם, בסמוך ליום הכרזת העצמאות, נקבע בחוק היום שבו תילמד מורשתו של חוזה המדינה. בין אם משפט דרייפוס היה הזרז לפעילותו הציונית, ובין אם תחילת כתיבת יומנו גרמה לכך, ודאי הוא ששנת תרנ"ה 1895 הייתה השנה, בה החל חזונו לרקום עור וגידים, במגעיו עם מנהיגי העולם, ועם אחינו בני ישראל. מאה ועשרים שנות פעילות ציונית מאז ועד היום, הביאו להקמת המדינה ולקבוץ גלויות. את העובדה שלמעלה מששה מיליון יהודים יושבים היום במדינת ישראל, יש לזקוף לפעילותו של בנימין זאב הרצל.

יכולים להתווכח אם הרצל היה מומר, או מה עלה בגורל ילדיו, ולהסיק מזה על המפעל הציוני. דבר אחד ברור לכל: כל השאלות וכל התמיהות וכל המסקנות היוצאות מהן, לא הפריעו להשגחה העליונה, לגלגל את הרעיון הציוני באופן הזה, ולהביא להקמת המדינה.

קווים רבים של משוואות נמתחים, בין עליית עזרא ונחמיה לארץ ישראל אחרי חורבן בית ראשון, לעליה הראשונה והשניה והשלישית בדורנו. אך כדאי להסתפק רק במדרש אחד, שממנו ניתן ללמוד על הקשרים, ולהסיק ממנו מסקנות.

על הכתוב בשיר השירים (ה) "דודי שלח ידו מן החור ומעיי המו עליו", נדרשת הדרשה הבאה (שיר השירים רבה): "אמר ר' אבא בר כהנא: וכי מה טיבו של חור זה – להיות מגדל שרצים. אלא כך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כל ניסים שעשית לי על ידי כורש, לא היה מוטב לעשותן לי על ידי דניאל ועל ידי אדם כשר"?

לאמור: הדוד ששלח ידו לגאולת ישראל מתוך חור של שרצים, לא מצא לו כל דרך אחרת לגאולה? ואנו יכולים להוסיף ולשאול בלשון ימינו: כל ניסים שעשית לנו על ידי הרצל ועל ידי בלפור, לא היה מוטב לעשותן על ידי הרב קאלישר או הרב גוטמאכר? מדוע צריך לגלגל את הרעיון הציוני והמדיני על ידי כופרים ועל ידי גויים? החסרים כשרים וצדיקים למלאכה?

ולא זו אף זו. תשובת המדרש מפתיעה ומותירה את השאלה על כנה: "ואף על פי כן ומעיי המו עליו". במילים עכשוויות: חשבנו שהגאולה צריכה לבוא בצורה אחרת, בוודאי לא בצורה המתנגדת לתורה ויראת שמים. אך אם בחרת בזאת, אנחנו אוהבים אותך ומשתוקקים למלכותך, ולא משנה לנו באיזו דרך תבחר להביא את הגאולה, העיקר שתבוא.

לא כאלה שטענו שכופרים ומתבוללים, חילוניים ורחוקים מתורה ומצוות, יביאו את גאולתנו. אלא כאלה שאמרו מה לנו אם תבוא הגאולה בדרך זו או בדרך אחרת, המעיים שלנו הומים ומתרפקים על דודנו, ושמחים אנו בישועתו עם כל השאלות והתמיהות. היא נפלאת בעינינו, אך מאת ה' הייתה זאת.

את החזון הזה של האיש הזה, שהביא להקמת המדינה הזאת, ראוי להעריך בעשרה באייר. צריך לזכור ולהזכיר שאת המהלכים הגאוליים האלה גלגלה ההשגחה, ובחרה באיש הזה, ובאחרים שסייעו לו, להוציא את החלום אל הפועל. היד הארוכה של ההשגחה התגלתה על ידי בנימין זאב הרצל, שהיה היחיד שחזה, שחמישים שנה יפרידו בין החלום לשיבת ציון בדורנו.