פרשיית המקלל

הרב שמואל זעפרני , י' באייר תשע"ה

הרב שמואל זעפרני
הרב שמואל זעפרני
צילום: עצמי

מקומה של פרשיית המקלל

פרשיית המקלל מסיימת את פרשת אמור ובמובנים רבים לא ברור מדוע מוקמה דווקא במקומה. ראשית, ספר ויקרא כולו הינו ספר הלכתי ולא סיפורי. הסיפור היחיד המובא בו הוא סיפורו של היום השמיני, בפרשת שמיני, ובו מתוארת מיתתם של נדב ואביהוא. שילובו של סיפור מות נדב ואביהוא ביום חנוכת המשכן בספר ויקרא אינו תמוה, שכן למרות שבסיפור החורג מן הסדר ההלכתי עסקינן, זהו סיפורו של היום הגדול שכל ספר ויקרא חותר אליו.

זהו היום שהתניע את העבודה במשכן בפועל, ולכן מתבקש שהכתוב יתאר את הקורות בו. לעומת זאת, סיפור המקלל אינו נתון על פניו בתוך הקשר כלשהו רחב יותר, ואשר על כן לא ברור מדוע שובצה פרשיית המקלל בספר ויקרא. ראוי יותר שפרשייה זו תמוקם בספר במדבר, שהוא סיפורי באופיו.

שנית, נוסיף ונשאל למקומה הספציפי של הפרשייה. קדם לה בפרשת אמור העיסוק בקדושת הכוהנים וקדושת הזמנים, כחלק מהעיסוק הכולל במושג הקדושה בספר ויקרא. אחרי פרשיית המועדים מובאות שתי פרשיות קצרות – נר התמיד ולחם הפנים – ולאחריהן פרשיית המקלל.

קדושת הזמן, מטבעה, איננה קבועה. מיוחדת היא לזמנים המקודשים בלבד, כשהזמנים האחרים הינם זמנים של חולין. ואכן, זהו אחד ההיבטים של הקדושה, ולפיו הקדושה מזומנת ומיועדת לחלקי זמן נבחרים. זהו מימד של קדושה שכל עצמו ניזון מן ההבדלה וההבחנה שבינו ובין היומיומי השגרתי.

נראה שפרשיות נר התמיד ולחם הפנים מובאות במקומן, לאחר פרשיית המועדים, כדי להציע פרספקטיבה נוספת של מושג הקדושה:

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד:

וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת: וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְקֹוָק: וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיקֹוָק: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם:

בפרשיות הללו שולט מושג ה"תמיד" החוזר על עצמו מספר פעמים, וזאת כדי לבסס את המימד התמידי של הקדושה, לצד זה המיוחד לזמנים המקודשים בלבד.

מדוע אפוא ראתה התורה לנכון למקם את פרשיית המקלל דווקא אחרי העיסוק בקדושת הזמנים ובקדושה התמידית?

חובל ומזיק

שאלה נוספת שאנו רוצים לעורר, קשורה בנושא שנשזר יחד בדברי הקב"ה, בתשובתו למשה. משה לא ידע מה לפי ההלכה יש לעשות במקלל, ואז אמר לו הקב"ה:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת (כד, יג-טז)

ולכאורה, די היה בכך כדי לתת מענה שלם לשאלה מה לעשות במקלל, אולם הקב"ה המשיך וכלל בדיבור אחד הלכות נוספות:

וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: (כד, יז-כב).

הלכות אלה עוסקות בדיני רוצח, חובל ומזיק, תוך הדגשת ההבדל בין האדם והבהמה. רק לאחר השלמת כל דבריו של הקב"ה, מספרת התורה שהדין בוצע במקלל:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה (כד, כג).

מדוע אפוא שולבו ענייני חובל ומזיק בדבריו של הקב"ה, שבמקורם התייחסו לדין המקלל? שנית יש לשאול, הרי פרשת משפטים עסקה בדיני חובל ומזיק וכבר הובאו בה ההלכות הללו:

מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: (שמות כא, יב)

וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה (שמות כא, כג-כה)

ואם כן, מה טעם יש לשוב ולעסוק בהלכות הללו שממילא אין זה מקומם.

מהות הקללה

במוקד הפרשייה מצויה, כמובן, קללת המקלל. התורה מקדימה לתיאור הקללה דברי רקע ולפיהם התגלע ריב בין איש ישראלי ובין בנם של האיש המצרי והאישה הישראלית. בפסוק המתאר את הקללה עצמה נאמר: "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל" (כד, יא). מהי כוונתם של דברים? אבן עזרא הציע שני פירושים:

ויקב – יש אומרים שפירושו: ויפרש, כמו אשר פי ה' יקבנו (ישעי' סב, ב), אשר נקבו בשמות (במד' א, יז). וי"א שהוא כמו: מה אקוב (במד' כג, ח). והראשון קרוב לפי דעתי.

לפי ההבנה הראשונה יש לראות את הקללה כהמשך ישיר לריב בין שני הניצים. לפי הבנה זו, בן הישראלית ניסה לפגוע באיש הישראלי לא רק בהכאה פיזית אלא גם באמצעות קללה, ולא סתם קללה, אלא בסיוע נקיבת שם ה', כלומר אמירת שמו בפירוש.

לפי הבנה נוספת, הנקיבה עצמה היא קללה ו"השם" הוא הנמען שלה. לפי הבנה זו, המילה "ויקלל" חוזרת על משמעות האמור לפניה, שהמקלל קילל את ה'. לא ברור לפי הצעה זו, מהו הרקע המדויק לקללת ה' של האיש המצרי. כיצד הקללה הזו צומחת מתוך הריב שקדם לה? בתשובה לשאלה זו יש לשים לב שהתורה מכנה את האנשים הניצים לפי מוצאם – "איש ישראלי" ו"בן איש מצרי" ו"בן הישראלית". לפיכך ניתן להציע שקללת ה' הייתה ניסיון מצד בן המצרית לפגוע באיש הישראלי ע"י קללת אלוקיו.

מהמשך הפרשייה ניתן להכריע, לכאורה, כפירושו השני של אבן עזרא:

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:

וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת

הנושא כאן הוא קללת ה' בשני אופנים: ללא אזכור שמו, ובאזכור שמו.

רש"י פירש: "שנקב שם המיוחד וגדף". כלומר, קילל את ה' בנקיבת שמו. לפירושו, הנקיבה היא אמירה בפירוש, ו"ויקלל" חוזר כלפי הקב"ה עצמו ולא כלפי האיש הישראלי, כפי שראינו בפירושו הראשון של אבן עזרא.

נראה שמחלוקת פרשנית זו חשובה מאוד להבנת מוקד הבעיה בפרשיית המקלל. לפי ההבנה שהמקלל קילל את חברו, במוקד הפרשייה מצויה הקללה מצד עצמה, גם אם המקלל הסתייע באזכור שם ה'. לעומת זאת, לפי ההבנה שמדובר בקללת ה', יסוד העניין הוא קללת ה', ולא סתם שימוש בקללה.