כוונה טובה ומסוכנת

הפנייה של ח"כ ינון מגל ליועץ המשפטי לפתוח בחקירה נגד אלון ליאל, בחשד לבגידה היא אולי בלון, אבל האוויר שבתוכו חם.

אמילי עמרוסי , י"ג באייר תשע"ה

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

לפני שבועיים, בשעה של ראות נדירה, ראיתי מהבית שלי בטלמון את רצועת החוף מאשקלון ונמל אשדוד ועד הרצליה.

הים בער בכחול בוהק. ריכוזי הבניינים היו ברורים עד זיהוי ברמת המגדל. הספקתי לקרוא לצלם תמיר אורבאום, שתיעד את המראה המדהים. הכור בנחל שורק, מגדל נצבא בתל אביב, מגדל הפיקוח בנתב"ג, הבורסה, רדינג, פאתי עזה, עזריאלי.

מהמרפסת שלי ועד הים - 40 ק"מ בקו אווירי, ופער של 650 מטר גובה. מזמין גלישת אומגה מההר אל החוף. מה שמוזר בתמונה, זה שכל השטח בין טלמון לבין הרצועה הצפופה במישור - ריק. לא יהודים ולא ערבים. התנחלות אחת־שתיים, כפר קטן או שניים. זהו. לא יותר.

הדמוגרפים ארנון סופר ואנטון ברקובסקי פירסמו לא מזמן מחקר שכותרתו "תת־קרקע - נקודת מבט גיאו־אסטרטגית"; בתשובה לצפיפות האוכלוסין והמחסור בקרקע בישראל הם מציעים ליצור ערים תת־קרקעיות שלמות. מה שקראתם. ערים מתחת לאדמה. זה לא מדע בדיוני: במשרד הפנים שוקד צוות מהנדסים וגיאולוגים על תמ"א 40, תוכנית מתאר שמטרתה לעודד יזמים לבנות לעומק במקום לגובה. זה עולה מיליארדים.

למה שלא תזיזו את הראש מזרחה? עשר דקות מראש העין או מכוכב יאיר יש מיליון דונם שמחכים להתיישבות. למה בעצם לא מרצפים את כל השטח הריק ביישובים ובבתים? מזרח גוש דן יכול היה להיות פנינה. התשובה, בין היתר, היא קבוצה של ישראלים, בכירים לשעבר דוגמת אלון ליאל ואחרים, שמכלים את ימיהם בניסיון לשכנע את העולם לא לאפשר לישראל לבנות בשטח הזה. גם לא בירושלים.

הם נכשלו בשיטה הדמוקרטית. הישראלים סירבו לסחורה שהם מנסים למכור. הבחירות האחרונות, שהיו הראשונות שבהן רוב המצביעים נולדו אחרי 1967, הכריעו לטובת מחנה שלמות הארץ בפער גדול. בימים אלה אנחנו חוגגים 67 שנים לשחרור 48', ו־48 שנים לשחרור 67', אבל אותם בכירים לשעבר עסוקים באופן אובססיבי ב־19 השנים של השלטון הירדני בשטח הזה.

הפנייה של ח"כ ינון מגל ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לפתוח בחקירה נגד ליאל, בחשד לעבירה על סעיף הבגידה בחוק העונשין, היא אולי בלון, אבל האוויר שבתוכו חם. ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, נאבק למען המשימה הקדושה של שכנוע פרלמנטים באירופה להכיר במדינה פלשתינית שבירתה ירושלים. "התנחלויות מבודדות" ו"כיבוש" הם החומרים שמהם מורכבת ארוחת הבוקר של שונאי ישראל באירופה.

כדאי לשאול איפה הן אותן התנחלויות מבודדות, ומאחורי איזה הר הן מסתתרות. בין בית שאן במזרח לפרדס חנה במערב אפשר למתוח קו ישר על המפה. גם בין מלונות ים המלח לעיר נתיבות עובר קו ישר, מקביל לקווי הרוחב של כדור הארץ. וביניהם - יישובים פורחים עם שמות יפים כגון שקד וטנא, כרמל וטל מנשה, בית חגי ונגוהות. "התנחלויות מבודדות". הארץ צרה ומותניה דקיקות, והניתוח לקיצור קיבה שאליו עורגים ליאל ודומיו הוא בבחינת התאבדות.

ליאל ניסה למזוג לנו מהשקפת עולמו זה שלושה עשורים של שירות ציבורי, ונכשל. הדרך העקיפה של חלוקת הארץ בקוקטיילים באירופה היא לא לגיטימית ולא מוסרית, אבל אפשר לדון אותו ברחמים. לאחרונה ראה אור הספר "אהבתה של ברניקי" מאת חבצלת פרבר־שפר (הוצאת פרדס), המגולל את סיפורה הנשכח של ברניקי, בתו של המלך אגריפס הראשון.

ברניקי היא צאצאית לבית הורדוס ובית חשמונאי, שחצתה את הקווים ועברה לשורות הרומאים. היא היתה זוגתו הספק־רשמית של טיטוס, וחיה איתו בארמונו שברומא למשך תקופה. בלהבות המכלות את בית המקדש צפתה המלכה ברניקי כשהיא חבוקה בזרועותיו של טיטוס מחריב ירושלים.

דמותה בספר משורטטת בקווים עגולים. ברניקי באמת מאמינה שהשותפות עם הרומאים תביא תקווה לגאולת ישראל, תצמיח טובה לאומת היהודים. היא נסחפת אל שונאי עמה תחת צידוקים עצמיים ומתוך כוונות טובות שאין ספק בכנותן. אבל השורה התחתונה היא הפניית העורף לבֵיתה. כך תזכור אותה ההיסטוריה.

מתוך "ישראל היום"