"אמֹר אל הכֹהנים בני אהרֹן ואמרת אליהם..."(ויקרא כא, א)
על שאלה אחת העולה בפסוק הראשון, ננסה לענות. מדוע הכפילות של "אמר" "ואמרת"? לכאורה היה מספיק רק "אמר אל הכהנים"?
רש"י ענה , מה לומדים מהכפילות- "להזהיר גדולים על הקטנים" . יש חובה לא רק לגדולים לא להטמא, אלא יש צורך באמירה נוספת - לחנך ולהזהיר גם את הקטנים.
במדרש ( ויקרא רבה כו) נתנו תשובה אחרת למשמעות הכפילות:
"... כך העליונים שאין יצר הרע מצוי בהם - אמירה אחת דיה להם... אבל התחתונים שיש בהם יצר הרע - הלוואי לשתי אמירות יעמדו." באופן פשוט המדרש מדגיש את הצורך באזהרה, בסייג, בצורך להדגיש את מה שצריך להזהר ממנו. אולי דוקא הכהנים הקדושים יותר, יש צורך שהם ישמרו יותר מהנפילה והטומאה.
הרב עמיטל עמד על ההבדל המהותי בין רש"י למדרש.
במדרש , בניגוד לדברי רש"י בשם הגמרא, מלמדים אותנו חז"ל לא את חובת החינוך אלא את אופן החינוך - את הצורך בשתי אמירות, לא ככפל לשון בלבד אלא כבעלות אופן שונה ובעלות מטרה שונה.
האמירה הראשונה היא זו שפותחת את הלב, היא זו המזמנת את התלמיד לרצות לקבל ולשמוע את האמירה השניה, את הידע...( פעמים שאנו מציעים אחרת, אנחנו קוראים לזה ב"לב לדעת" "ידע מצמיח חינוך" על קומת הידע ההכרחי כ"כ, יש מקום לדאוג להפנמה, לחיבור ללב) כאן ההצעה היא אחרת. יש חובה למורה , למחנך- ליצור את האוירה הנכונה, את החוויה המקדימה שתלמיד יהיה קשוב וירצה לקבל את האמירה השניה, אחרי מאור הפנים, אולי גם יצירת סביבה לימודית מזמנת, אקלים כתתי שתלמיד שמח להיות בו, קשר אישי ופתוח הקיים בין המורה לתלמיד ופתיחת הלב- זו האמירה הראשונה. או אז יש שקיקה של התלמיד ללמוד את ה"ואמרת" השני. או אז, אוסף לו האדם לא רק גודש ידיעות, אלא חודרים הדברים לכל יישותו, בונים אותו ומפתחים את אישיותו. ( נחמה נהגה לומר שיתכן והתלמידים לא ידעו תנ"ך, החשוב הוא שיאהבו ללמוד תנ"ך... היום אנחנו לא מספקים באהבת הלימוד בלבד, אלא "אמר ואמרת"...)
דוגמא לאמירה הראשונה- לפתיחת הלב, מספרים על חסיד, אשר חזר מהרבי שלו וסיפר לידידו, שדבריו של הרבי היו יוצאים מן הכלל, וכולו היה התפעלות מהדברים ששמע. כששאלו ידידו מה אמר הרבי, השיב: וכי מי יכול להבין את הרבי?! אמנם לא ידע אותו חסיד מה שמע ולא הבין מאומה אך ליבו היה פתוח לשמוע...
רבי אלימלך מליזנסק הסביר את רש"י אמר...ואמרת.. להזהיר גדולים על הקטנים, להזהיר את האנשים הגדולים יחד עם הקטנים, כשאדם מבקש להטיף מוסר לנער קטן, אל יעשה זאת בצורה גלויה וישירה, כדי שהנער הצעיר לא ייעלב ולא תיפול רוחו, אלא יזהיר גדולים יחד עם הקטנים, ובסופו של דבר יבין הנער ממילא שדברי המוסר מכוונים אליו. צריך לדעת איך "מזהירים את הקטנים"... "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך יש מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע". פעמים שיש מצווה!! לא לומר. רבי אלימלך מדריך אותנו, שגם כשחיבים להזהיר את התלמידים - נכון לעשות זאת לא באופן ישיר. המטרה היא שהדברים ישפיעו ויעזרו, ולכן לעדינות ולשמירה על כבוד התלמיד יש ערך רב. החכמה הגדולה של האב /המחנך היא מתי להזהיר, אם להזהיר והחשוב כשזה הכרחי- איך להזהיר....
האברבנאל פרש "בטעם ההכפל הזה: "אמור... ואמרת" - ...ואפשר לפרש גם כן, שאמר: "אמור אל הכהנים" - מאמר כולל לכהנים ההדיוטים ולכהן הגדול...ועל זה אמר: "ואמרת אליהם", שהם האזהרות המיוחדות לכהנים ההדיוטים. ואחר זה יזכור פרשת "והכהן הגדול מאחיו" (להלן כא, י-טו), שהם במצוות המיוחדות לכהן הגדול. ". האברבנאל מלמד אותנו שיש אמירה כללית הנכונה לכולם, אך אחרי ה"אמר" הכללי חייבים להיות במקום המתאים לכל אחד "ואמרת"- אישי פרטי - "חנוך לנער על פי דרכו" על פי דרכו של כל אחד ואחד. התורה היא אחת ונכונה לכולנו בכל זמן ומקום ויחד עם זאת התורה היא אישית, פרטית ומותאמת לכל אחד. "קול ה' בכוח..בכוחו של כל אחד ואחד, הגדולים לפי כוחם והקטנים לפי כוחם". זו לא רק אמירה מתארת, שכל אחד שמע לפי כוחו, אלא יש בה לימוד גדול כיצד מחנכים.
הרבי מלובביץ' לימד דרך חינוכית אחרת. חיובית, בעלת "עין טובה", לא מזהירה את הקטנים אלא מחנכת את התלמידים בחיזוק הזוהר שלהם!!! וכך הוא כתב: " ...וענין זה מרומז גם ב"אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" - שכל בני ישראל, "הקטנים עם הגדולים" נמצאים במעמד ומצב של "להזהיר" מלשון זוהר ואור על דרך הנאמר "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", ואז רואים בגלוי שבחם של ישראל, כמרומז ב"אמור ואמרת" שהוא גם לשון חשיבות ושבח, כדרשת חז"ל על הפסוק "את ה' האמרת גו' וה' האמירך גו'", "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם". (משיחות ש"פ אמור, ערב ל"ג בעומר ה'תש"נ) נפלא מלמד אותנו הרבי מלובביץ. תפקיד המחנך "להזהיר" מלשון זוהר ואור. כשאומרים לתלמיד ולנו... את גודלו, זוהרו והאור הגדול שיש בו- אז הוא מגלה את סגולותיו וכוחותיו.האמון המלא בכול אחד מאיתנו- זה המפתח. וגם שצריך כנראה להזהיר... האופן היותר נכון והיותר מבטיח שמגלה כוחות ולא חלילה מדכא ומחליש את האדם, זו הגישה שהופכת את האזהרה לזוהר, לא אומרים מה עלול להיות ולאיים חלילה, אלא להראות את הטוב, הגודל והאור הגדול הטמון בכולנו. מכוחות חיוביים צומחים וגדלים.
( בעל חובת התלמידים הדגיש זאת כידוע ברבים משיעוריו, להעמיד את החניך/ הבן על גודלו, להדגיש תמיד את הנשמה האלוקית המצויה בו ובכולנו, את הציפיה מבן המלך לגלות את פנימיותו, את "הנשמה הטהורה שנתת בי")
בפרשה שלנו, על שתי המילים בפסוק הראשון- "אמר... ואמרת" למדנו מהי הוראה נכונה, ובעיקר כיוונים לחינוך נכון..
"אמר ואמרת"- "להזהיר הגדולים על הקטנים.." אנחנו לא מזהירים, לא דורשים, לא מבקשים דבר שאנחנו לא עושים בעצמנו. אתה רוצה לחנך "לאהבת תורה" פשוט "תאהב תורה"... אתה מבקש לחנך ל"לימוד תורה"? פשוט "תלמד תורה..." מזהירים את הקטנים אחרי שהגדולים נזהרו...
גם כשצריך להזהיר את התלמידים, לימד אותנו ר' אלימלך- לעשות זאת ב"חינוך שבדרך אגב", ברגישות, ללא פגיעה, ולא תמיד נכון לומר הכל באופן ישיר..
מהאברבנאל למדנו, יש אמירות כלליות, שנכון לאומרם והתורה היא של כולנו- ויחד עם זאת אחרי ה"אמר" הכללי, יש חובה על המחנך לזכור את "ואמרת" האישי- בנתיב המתאים לאישיותו של התלמיד.
הרב עמיטל נתן מקום חשוב ל"אמר" הראשון. לפתיחת הלב, ליצירת האווירה והמקום לרצון לשמע את ה"ואמרת" של לימוד תוכן התורה.
והרבי מלובביץ, עלה עמנו קומה נוספת, ולקח את המילה "מזהירים את הקטנים" והפך אותה למקום הטוב והמחנך בחיזוק החוזקות. תמיד לראות את הזוהר ואת הטוב.
שנזכה כולנו להשתדל ולהתפלל להיות שם...