ללכת עם ולהרגיש בלי 

בפרלמנטים האירופיים, ידעו גדולי אגודת ישראל שיש מרחק גדול בין השלטון הנוכרי לבין ההשקפה היהודית.

הרב ישי אביעזר , י"ד באייר תשע"ה

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

הפטנט האגודאי לאורך שנים, להשתתף בממשלה ולהיות חלק מהשלטון במדינה, ומצד שני לא להזדהות עם השלטון ולהיבדל ממנו, הוא בדיוק הסיסמה הידועה של ללכת עם ולהרגיש בלי. אך למרבה הפלא, מה שהתאים בגלות, לא מתאים במדינת ישראל.

בפרלמנטים באירופה ידעו נציגי אגודת ישראל, שנבחרו לסיים הפולני או לפרלמנט הליטאי, ליישר קו עם השלטון במדינה, ובלבד להיות שותפים להחלטות, מתוך אינטרסים יהודיים ולאומיים. אך בפרלמנט הישראלי, ניתן להיות שר בדרגת סגן שר, ולעקוף את ההכרה במדינה, כדי להרוויח תקציבים או טובות הנאה נוספות. ללכת עם כדי לזכות בצרכים החשובים, ולהרגיש בלי כי אני לא שייך למעמד ולא יושב ליד שולחן הממשלה.

צודק יאיר לפיד שכועס על ההתנהגות החצויה הזאת. לדבריו כפי שפורסמו: "לא יכול להיות שבראש משרד הבריאות יעמוד אדם שלא מוכן להישבע אמונים למדינת ישראל ולחוקיה". אגודת ישראל מעוניינת לנהל את מערכת הבריאות במדינה, מתוך נטילת אחריות ונשיאה בעול הצרכים של החברה, מתוך אינטרסים מפלגתיים שונים, אך לא מוכנה להתיישר עם הקו הלאומי שמחייב שינוי גישה לחברה בישראל.

בפרלמנטים האירופיים, ידעו גדולי אגודת ישראל שיש מרחק גדול בין השלטון הנוכרי לבין ההשקפה היהודית. לא היה צורך לשים גבולות ולהתבדל, מפני שההבדלים היו ברורים. במדינת ישראל לדעתם, יש לשים גבולות שיהיו ברורים ומזוהים, כדי ללכת עם ולהרגיש בלי. צריך לומר בפה מלא שהכל סמנטיקה ותו לא. סגן השר שמשמש שר, מקבל על עצמו אחריות מיניסטריאלית בכוח אך לא בפועל. הוא אחראי ולא אחראי בעת ובעונה אחת.

כיוצא בדבר ניתן לראות בתפילה לשלום המלכות שנאמרה בגולה, אך נתלשת מהסידורים במדינת ישראל. הקיסר ירום הודו באוסרו הונגריה בגרמניה או ברוסיה, זכה לתפילות יהודים במדינה, להצלחתו ולמילוי תפקידו כראוי. מובן שהסיבה הייתה היחס ליהודים בממלכתו. אך העיקר הוא, שהתפילה לשלומו לא פגעה ביהדות, ולא יצרה כל קרבה לגויי הארץ.

לעומת זאת במדינת ישראל חס מלומר את התפילה לשלום המדינה, ולברך את ראשיה שריה ויועציה, כי הדעת נותנת שתפילה כזאת תביא להכרה ולהזדהות עם הציונות. בשלמא כשהדברים לא מחייבים, אפשר לעשות ככל העולה על הדעת המצפון וההכרה, על אף שיש גם בזה מה לומר. אך כשנוטלים אחריות על הנהגה ציבורית במדינה, האם אפשר לומר אנחנו הולכים ביחד אבל מהצד השני של המתרס?

יש אילוצים פוליטיים שמחייבים את שיתוף אגודת ישראל בממשלה. את זאת יודעים בממשלה, ואף באגודת ישראל. המפלגה הזאת יודעת שכל עוד יזדקקו להם, הם יכתיבו את התנאים. ואולם כשישתנו התנאים תשתנה גם התכתובת. לפי שעה ולפי שנים, מאז קום המדינה, כל קואליציה שרצתה באגודת ישראל, קבלה את התנאי של עם ובלי, כולל הקואליציה הנוכחית.

איך חיים בהרגשה כזאת של עם ובלי, לאגודת ישראל פתרונים. אך מן הראוי להסיר את הכיסוי הזה המסתיר את האמת, ויוצר טיוח חיצוני שחי בשקר. ראויה היא מדינת ישראל שיובילו אותה אנשי אמונה בראש המחנה, ושייצקו תכנים ערכיים לחיים הציבוריים במדינה.

מכיוון שכל השיטה היא סמנטית בלבד, טוב תעשה אגודת ישראל אם תיקח על עצמה אחריות לאומית ראויה לשמה, ותגלה את הרגישות המיוחדת ללאומיות הישראלית, מתוך רצון להשתתף ולשאת בנטל, ומתוך רצון לקרב את עמך בית ישראל לתורה ויראת שמים. הגישה הנוכחית מרחיקה את הישראלי המצוי מיחס נכון ליהדות.

אחריותה של אגודת ישראל להכרה היהודית ולזהות הערכית במדינה לתורה ומצוות, עוברת ישירות דרך המשא ומתן הקואליציוני. לא מספיק לנפנף בסיסמת מיליון הילדים שלא יודעים לקרוא קריאת שמע, למטרה זאת יש לעשות מעשים שיקרבו את הלבבות ליראת שמים. לשם כך יש לנהוג ביושר ולעבוד באופן שלא תמיד מזדהים איתו, אך נותן תוצאות ענקיות.

בשתי העיניים שמביטות על הפוליטיקה, יש להשתמש בצורה פוזלת. להסתכל ימינה ובו בזמן גם שמאלה, ולבחון מה משפיע ומה גורם לתוצאות טובות יותר. שישים ושבע שנות מדינה, מספיקות כדי להיערך מחדש, ולהבין שהשפעה על הציבוריות הישראלית, לא יכולה לעבור רק בסטטוס קוו. התורה שלנו מספיק חשובה, כדי להשתדל בכל הכיוונים להנחיל אותה לעם.

אגודת ישראל יכולה להיות במדינה עמוד האש, ההולך לפני המחנה. האור הזה תפקידו להאיר ולחמם את הלבבות, ולקרב את המוני בית ישראל לתורה. חבל שהתככים הפוליטיים מביאים לצרות מחשבה ולצרות אופקים, העולה לנו ביוקר.