בערב שבת קודש שאל אותי מישהו מבני המשפחה האם ראיתי את הסרטון. "איזה סרטון"? שאלתי. והוא בזעזוע עמוק בהתרגשות עצומה ובכעס גדול תיאר מה ראו בצילום של השוטרים המכים, ללא שום סיבה הנראית לעין, חייל יוצא העדה האתיופית.
שאלנו את עצמנו – איך זה קורה לנו? איך זה ייתכן ששוטר במדינת ישראל מנצל את כוחו באופן אלים כל כך? איפה לומדים שיעורי ברוטאליות שכזו, ורוע ואכזריות? ומיד הפלגנו לשאול את השאלה המתבקשת – האם זה מקרה אחד המצביע על הכלל כולו?
"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" ודי פשוט שלא רק בגלל מקרה קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, אלא שסיפור זה היה קצה קרחון של שנאת חינם שהייתה נחלתה של ירושלים. - האם גם המקרה הקשה שראינו? האם זו תופעה בחברה הישראלית של אלימות כנגד כל מי שנראה אחר ממך? או מי "שמתחתך" שכפוף לך? האם ניצול מרות בצורות שונות-זו תופעה במדינתנו? האם הזעזוע של כל בר דעת מההתנהגות של השוטרים מספיק? או שיש מקום לחשיבה אחרת לחינוך בחברה הישראלית המבקשת להיות חברת מופת?!
וכאותו סיפור מפורסם של מי שניסה לשנות את העולם ולא הצליח, החליט "להצטמצם" ולשנות את ארצו ולא הצליח, את עירו, את משפחתו... והבין שהוא צריך לחזור לעצמו, כך ננסה לעשות גם במקרה זה.
מה אנחנו יכולים לעשות עם עצמנו, עם מוסדות החינוך עמם אנו מתחנכים, כתיקון וכתשובה על מה שקרה? מה צריך לעשות באופן שונה שהמציאות של כולנו תהיה טובה יותר?
אין לנו אלא לחזור על הראשונות... ולחזק את מה שכולנו יודעים לומדים ומבינים. אנחנו בימי ספירת העומר ונוהגים בדיני אבלות על מיתתם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה" !!! רבי עקיבא היה האיש שחינך את תלמידיו לאהוב זה את זה, ועל הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" אמר זה כלל גדול בתורה! דווקא תלמידיו לא הפנימו, כנראה, את שלמדו. או שמא, אהבו זה את זה כפי שלימדם רבם, אבל בכבוד לא נהגו זה בזה...ספירת העומר שכל עניינה זה התקדמות במידות! בטהרה ותיקון הלב, דורשת מכולנו עבודה מרוכזת ומחנכת בחיזוק מידותינו.
כתב ה"נתיבות שלום": " הספירה היא הכנה לחג השבועות ולקבלת תורה... כל עוד שיהודי אינו מטהר מידותיו אינו יכול לקבל תורה. ומובא שמניין מ"ט ימי הספירה עולה בגימטרייה ל"ב טו"ב. אשר בזה נכללין כל ענייני טהרת המידות של בין אדם לחברו". ואולי טהרת המידות, עבודה כנה על הלב שיהיה טוב לכל, על הבדיקה העצמית שה"בין אדם לחברו" שלנו הולך ומשתכלל, זו לא רק הכנה לקבלת תורה, זו התורה בעצמה... "דרך ארץ קדמה לתורה" היא כמובן תשתית לתורה וחלק בסיסי של התורה. הנלמדת והתורה החיה בתוכנו.
מנחמה למדנו שעם ישראל עובר את שעבוד מצרים וארבע מאות שנה של עבדות ו"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" כדי שבתשתית קיומנו ועם היווצרותנו כעם, הכרחי שנזכור לכל מהלך חיינו מאיפה באנו, מה חווינו , ואיך זה להרגיש להיות זר, אחר, גר ושונה. ואז, כשתגיע להיות בארצך ויהיו גרים ושונים ותושבים, אל תשכח שאתה היית שם... במצרים! נרדף ומי שרוצים להשמידו. המצווה המופיעה במספר פעמים הרב ביותר בתורה ( שלושים ושש פעם!! ) זו מצוות "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". התורה הקדושה מחנכת אותנו לאהבת הגר. מגילת רות שאנו מתכוננים לקריאתה בחג השבועות מצביעה יותר מכל- את מי בחר הקב"ה שתהיה אמה של מלכות!!! מהיכן מתחיל הייחוס שלנו? מה הגנים שמהם למד דוד המלך? רות המואבייה... מגילת חסד, תורת חסד לעם החסד...
אלא שהמקרה שלנו, של שני השוטרים והחייל דאמאס, זה לא הסיפור של גר ותושב... המשרד ביקש מכולנו לעסוק ב"אחר הוא אני". בסיפור שלנו אין "אחר", ואין "הוא"... מבעל התניא למדנו שבעם ישראל "הנשמה היא אחת והגופים חלוקים". אנחנו לא רק מאותו עם, וממש כולנו בני משפחה אחת (שנים עשר השבטים סביב מיטתו של יעקב אבינו, אז מיטתו שלמה).לא רק "אחים אנחנו" ו"אתה הכי אחי"...אלא "אתה זה אני ממש". אנחנו "רקמה אנושית חיה". וכך הנצי"ב בפירושו על "לא תיקום ולא תיטור" (מתורגם) שהנקימה בחברו דומה לאדם שמחתך בשר ולא נזהרת היד שאוחזת בסכינו על ידו השנית. האם תעלה על הדעת לחזור ולהכות את היד החותך ולנקום בה"? הרי הם גוף אחד..(כן, קשה להתחנך לזה, יש לעבור הרבה בדרך. חינוך לסובלנות, לאכפתיות, ללמוד לאהוב , לתת ועוד ועוד. לא בכדי הרמב"ן וכך גם בעל ה"תורה תמימה" כתב: " קשה העניין לצוות על אדם שיאהב את חברו כמו שאוהב את עצמו מפני שזה דבר מן הנמנע...ולכן דרש שאהבה פירושו העדר שנאה.. וזו גם כוונת הלל הזקן)
ואולי ערב ל"ג בעומר נחזק בתוכנו את משנתו של רבי שמעון בר יוחאי. כל תורתו של רשב"י היא תורת הנסתר. יש מחלוקת בגמרא במסכת שבת בין ר' שמעון בר יוחאי לבין ר' יהודה, מי שעושה מלאכה בשבת ולא מתכוון לעשותה, למשל, אדם שגורר ספסל, ותוך כדי כך ביצע מלאכת חרישה. רשב"י אומר שהוא פטור שהרי לא התכוון לחרוש אלא לגרור את הספסל, הכוונה היא המשמעותית ולא (רק) המעשה. ר' יהודה חולק ואומר – דבר שאינו מתכוון אסור.
כך גם בגמרא (מסכת שבת ל"ג) המספרת על דיון בין ר' יהודה ר' יוסי ור' ישמעאל ביחס לרומאים; ר' יהודה שיבח אותם על תיקון העולם במעשיהם (מבחן התוצאה...): " פתח ר' יהודה ואמר, כמה נאים מעשיהם של אומה זו- תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות", ר' יוסי שתק, ורשב"י תקף אותם: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם". בגין אמירה זו רדפו אותו הרומאים והוא הסתתר בתחילה בבית המדרש ולאחר מכן במערה. רשב"י שואל את עצמו בכל דבר - מה המניע? מה הכוונה? למה בנו הרומאים גשרים וכבישים- האם לא לצורך עצמם?! רשב"י איש הסוד, מבקש לדעת, מה מסתתר מאחורי המעשה, מה הסוד מעבר למציאות, ומה "התוך" של העולם החיצוני הנראה לעין.
ל"ג בעומר הוא, יום פטירתו של רשב"י. הוא לימד את תלמידיו את סודות עולם הנסתר והקבלה. בראש וראשונה שיש להתבונן על העולם כמעטפת שיש לגלות את סודה את פנימיותה... שבעולם צריך לחפש את הנעלם, את מה שמעבר למוחש.
במילים פשוטות יותר... כתבה רחל חלפי בשיר- קצר:
אני עדיין מתקשה לעכל
שמאחורי כל חלון מואר
מסתתר סיפור חיים
לא פחות
עמוק
משלי.
המבט הפנימי- אל תוכו של האדם, היכולת לא להיחסם במה שרואים, אלא לנסות לזהות תמיד את האור והטוב שבו, הוא אחד היסודות היותר משמעותיים בעולמנו החינוכי. נכון אולי לומר, שדווקא מבט שכזה בכוחו לגלות את עוצמותיו וכוחותיו של הזולת.
השוטרים ראו מישהו שמבחוץ הוא נראה להם "אחר", (וכך עלול לקרות חלילה בחיי היומיום שלנו, בקבלת תלמידים מסוימים לבית הספר ואי קבלתם של מי שנראה "לא מתאים", בהתייחסות שלנו לעובד הפשוט, לאיש השקוף, למשפחה ש"בקצה הרצף", למי שנדמה לנו ש"הוא כזה" ו"ההוא משם" ושאר סטיגמות שכולנו מכירים) הם לא חשבו לשנייה אחת לנסות להתבונן פנימה, לתוכו של מי שפגשו לראשונה בחייהם.
אם הם היו שואלים בשבריר שנייה לפני שהתחילו להכות את דאמאס, "ספר לנו עליך בשלוש דקות. מי אתה האם אפשר לפגוש את הוריך? מה מעשיך? כמה חסד גמלת? איך אתה מתנהג לחברך? מה עשית למען עמך וארצך?" הם היו מחבקים את דאמאס חיבוק ארוך ובוכים מהזכות להכיר עוצמות של בחור יהודי עצום ענו הזוכה לחיות בדור של גאולה, ולהיות חלק מקיבוץ הגלויות שהנביא התנבא לתקופתנו "בשוב ה' את שיבת ציון". אם השוטר היה מחונך לראות פנימה כפי שלמדנו מרבי שמעון בר יוחאי, הוא היה אומר לעצמו, "אני רואה ( או שואל ומקבל תשובה) נער יתום מאב ואם, שחי בכפר הוער הדתי תו"מ, עם צוות מחבק ואוהב כשהוא חש שזה ממש "בית חינוך כמשפחה". אם השוטר היה שוהה שנייה, והיה מסתכל לא במה שהוא רואה אלא מחונך להתבונן בנשמה של מי שעומד מולו, הוא היה רואה ( או שומע...) שדאמאס קיבל את פרס אילן רמון לנוער מתנדב. הוא היה רואה איך דאמאס מוביל קבוצת תלמידים בני העדה האתיופית להתנדב בשבתות במרכזי קליטה, ומסייע לאחינו להרגיש במדינת ישראל בבית. הוא היה רואה או שומע, שדאמאס סיים כתת י"ג בבית ספר לטכנאים והוא חייל מסור ומצטיין למען עמנו ולמען ערי אלוקינו.
ממש בימים אלה לפני שנה, חווינו כולנו את חטיפתם של שלושת אחינו הנערים. איזו אהבה התגלתה בעם ישראל, איזו סולידריות ואחוות אחים. הקריאה של האר"י הקדוש שייסד את המנהג שכל אדם יקבל על עצמו לפני תפילת שחרית לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך- ויכוון לאהוב כל אחד מישראל כנפשו.." הייתה שגורה בפי כולנו ובתפילתנו. כך עם נוער "הקהל – למען ציון" העברנו לעשרות אלפי תלמידים את הצמיד הצהוב עליו חקוק "חמ"ד- ואהבת לרעך כמוך". כהמשך לצמיד עליו היה כתוב "שובו בנים" שנתן לי אביו של אייל יפרח בעוד אנו מצפים לחזרתם של הבנים. ההוד והעצמה שיצרו המשפחות האהובות של שלושת הנערים שימשו מקור לגבורה, לעוז, לענווה ולביטחון בימי מבצע "צוק איתן" במבצע- התגלה עם ישראל בנקודות החוזק והחוסן הלאומי שלו. כזכור לכולנו היה ניכר שאומה אחת , משפחה אחת,, יוצאת למאבק. אחד הביטויים לכך היה בהשתתפותם של עשרות אלפי אנשים בהלווייתו של חייל בודד. (אין בעם ישראל חייל בודד, כולנו משפחה אחת).
אנחנו חייבים לחזק את המקום הנפלא הזה בתוך חיי היומיום שלנו. לתת מקום עמוק יותר לקליטת העלייה. חשוב לעלות קומה ולחבר לא רק תלמיד לתלמיד, אלא משפחה נקלטת למשפחה "ותיקה". ( זה חסד הדדי... "וכולם מקבלים עליהם... זה מזה") לא נסתפק רק בלהוקיע מעשים שליליים ( לעיתים זה שטחי מעט, ואפילו נוח.. זה רחוק ממני, זה "הם" – כאשר השורש אולי קיים גם בתוכי. ידוע הסיפור של ר' אריה לוין על " אחד מבני ביתו של... שהגיע ארצה והוא חולה שחפת. לא היה לאותו צעיר היכן להתגורר, ולא היה מי שיסכים לאכסנו בביתו. משנודע הדבר לר' אריה הודיע מיד לאותו הצעיר כי הוא מוכן ומזומן לביתו... כיוון שר' אריה התגורר בחדר אחד בלבד, עברה רעייתו הרבנית ולנה במטבח ואילו הצעיר החולה שיכן עצמו בחדר בסמוך למיטתו של ר' אריה עצמו..")
נשתדל להוסיף אור, להוסיף חסד, להוסיף צדק ולהרבות באהבה ובאמונה.
בתי החינוך שזוכים לתלמידים, מורים, יועצים או עובדי מנהלה יוצאי העדה האתיופית, כולנו מלווים ומחזקים אותם, מקיימים עמם שיחה אישית, ממשיכים להקשיב להם, ומזמינים אותם לשיתוף רגשי. היועצות הבכירות מציעות לכולנו, להעביר את שמות המורים והעובדים יוצאי העדה למפקחים של בתי הספר עם מספרי טלפון, מצוות הפיקוח נבקש להתקשר אישית אל מי שיפנו מבתי הספר, לשיחה מעודדת, אוהבת, ומאירת פנים. ( הניסיון עד כה מוצלח מאד!! הקשר האישי שנוצר עם מפקח בית הספר, הוא משמעותי ביותר).
נזכור כולנו שאחרי המעשים נמשכים הלבבות. נקרב את החסד לתוכנו, במוסד החינוכי פנימה. לצוותי המורים ולהורי התלמידים. נבדוק כל הזמן את תפיסות עולמנו הבסיסיות האם יש בהן הכלה אמתית? חמלה? מאור פנים? עשינו די לחיבור עם כלל ישראל- יש"י? יזמנו "אח לדרך " משלנו? "מה ה' אלוקיך דורש מעמך ...ואהבת חסד" למדנו מר' אלי'ה לאפיאן שאחרי חסד צריך לרדוף כמו אחרי מי שאוהבים אותו.
נתפלל להיות שם ויהי ה' עמנו.