בַּר יוֹחַאי, נִמְשַׁחְתָּ, אֲשְׁרֶיךָ

הרב שמואל אליהו , י"ז באייר תשע"ה

הרב שמואל אליהו
הרב שמואל אליהו
צילום: לשכת הרב אליהו

האדם – ראוי שידמה לקונו

חכמים עם נשמה כוללת

מרן הרב אליהו זצ"ל היה אומר, כי מי שיש לו נשמה שכוללת את כללות ישראל, זוכה ששיריו ופיוטיו יתפרסמו בקרב כל ישראל. הוא הזכיר בהקשר לכך את הפיוט "בר יוחאי", שחיבר הרב שמעון לביא זיע"א, ואת הפיוט "ואמרתם כה לחי", שחיבר הרב יוסף חיים בעל הבן איש חי זיע"א. שני הפיוטים הללו נתקבלו והם מושרים בפי כל העדות כבר עשרות או מאות שנים.

עוד אמר הרב, כי השיר "בר יוחאי" מיוסד על עשר הספירות. אומנם הרב זצ"ל לא היה דורש בנסתרות, ואולם ספירות אלו מוזכרות בסידורים ומקורן בפסוק (דברי הימים א, כט יא): "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה (החסד) וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (יסוד) לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ (מלכות)".

מעל הספירות הללו יש עוד שלוש מידות הכתובות בגמרא (ברכות נח ע"א): אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּתִיב הָכָא (על בצלאל בספר שמות לה) "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה, בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת", וּכְתִיב הָתָם (על הקב"ה בבריאת העולם - משלי ג) "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה", וּכְתִיב (שם ג) "בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ".

והלכת בדרכיו

מהגמרא הזאת עולה, כי האדם צריך לאמץ לעצמו את מידות ה'. וכתב על כך המקובל רבי משה קורדובירו זיע"א, ש"האדם ראוי שידמה לקונו". על כן הוא צריך להידבק במידותיו של הקב"ה "ואז יהיה בסוד הצורה העליונה בצלם ודמות". שהעיקר הוא הדמיון לה' בהנהגות ובפעולות. "ומה יועיל לו היותו בצורה העליונה דמות תבנית אבריו, ובפעולות לא ידמה לקונו?" (חסד לאברהם מעין ז - נהר – כז משם הרמ"ק ב'תומר דבורה' פרק א).

אלא שאצל הקב"ה הספירות מתחילות למעלה ומסתיימות במלכות, ואילו אצל הצדיקים המידבקים בה' המעלה הראשונה היא המלכות – שיודעים הם לשלוט על עצמם, כמה שנאמר: "ומושל ברוחו מלכד עיר" (כוזרי מאמר שלישי ג). משם עולים מדרגה אחר מדרגה עד למדרגה המקבילה לספירת הכתר. הפיוט הזה, שנבאר להלן, מיוסד על עליות אלו של רבי שמעון.

בַּר יוֹחַאי

בַּר יוֹחַאי, נִמְשַׁחְתָּ , אֲשְׁרֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ

הפזמון החוזר של הפיוט "בר יוחאי" מדבר על כך שרבי שמעון נמשח בשמן המשחה. בשמן זה מושחים גם כהנים גדולים וגם מלכים, ועל מדרגת שניהם מכוון רבי שמעון לביא בשיר קודש זה, כמבואר בהמשך. המילים "שמן ששון" לקוחות מפסוק בתהילים (מה ח): "עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקִים אֱלֹקֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ", שמדבר על משיחת המלך.

ומהי מלכותו? שכשהיה הקיסר גוזר גזרות, היה רבי שמעון מבטל גזרותיו (מעילה יז ע"א). כן מובא בזוהר (חלק א דף ריח/א), כי פעם בא מלאך המוות לקחת את נשמתו של רבי יצחק. "קם רבי שמעון אחיד בידיה דרבי יצחק, אמר גוזרנא מאן דרגיל למיעל יעול, ומאן דלא רגיל למיעאל לא ייעול, עאלו רבי יצחק ורבי יהודה, קטיר מלאך המות לבר". קם רבי שמעון ואחז בידי רבי יצחק ואמר: אני גוזר כי מי שרגיל לבוא אלי – יבוא. ומי שלא רגיל – לא יבוא. נכנס רבי יצחק ונשאר מלאך המוות בחוץ ולא היה יכול ליקח את נשמתו של רבי יצחק.

ורבי שמעון בן גמליאל אומר עליו: "גַּבְרָא דְּלָא גָּזַר תַּעֲנִיתָא לְעָלְמִין עַל מַה דְּשָׁאִיל וּבָעֵי, אֶלָּא הוּא גּוֹזֵר, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַיֵּים. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גּוֹזֵר, וְאִיהוּ מְבַטֵּל. וְהַיְינוּ דִּתְנָן, מַאי דִּכְתִּיב, (שמואל ב', כ"ג) מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקִים, הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁל בָּאָדָם, וּמִי מוֹשֵׁל בהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צַדִּיק. דְּאִיהוּ גּוֹזֵר גְּזֵרָה, וְהַצַּדִּיק מְבַטְּלָהּ" (חלק ב דף טו/א).

בַּר יוֹחַאי, שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ, נִמְשַׁחְתָּ מִמִּדַּת הַקֹּדֶשׁ, נָשָׂאתָ צִיץ נֶזֶר הַקֹּדֶשׁ, חָבוּשׁ עַל רֹאשְׁךָ פְּאֵרֶךָ

שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ, נִמְשַׁחְתָּ מִמִּדַּת הַקֹּדֶשׁ. זכה רבי שמעון גם למעלת כהן הגדול שנמשח בשמן המשחה. זכה רבי שמעון בכתר שם טוב שכולל "כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת" ועוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן (אבות ד).

נָשָׂאתָ צִיץ נֶזֶר הַקֹּדֶשׁ. יש מעלה ל"ציץ" גם כשאין בית מקדש. שמצינו עבודת בית המקדש רוחנית גם בחורבנו. כך אמרו חכמינו, שהחוזר בתשובה כאילו מקריב פרי נדבה (יומא פו ע"ב); המשמח חתן וכלה כאילו הקריב קרבן תודה (ברכות ו ע"ב); "הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו" (רש"י ויקרא כג כב). וכן נאמר על האדם העניו "כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא) זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (סוטה ה ע"ב).

חָבוּשׁ עַל רֹאשְׁךָ פְּאֵרֶךָ. צִדקת רבי שמעון היא כמו כהן גדול שמכפר על כלל ישראל ביום הכיפורים בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. ובגמרא: "אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, יָכוֹל אֲנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי וְעַד עַכְשָׁיו. וְאִלְמָלֵי אֶלְעָזָר בְּנִי עִמִּי, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו. וְאִלְמָלֵי יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ עִמָּנוּ, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם" (סוכה מה ע"ב).

בַּר יוֹחַאי, מוֹשַׁב טוֹב יָשַׁבְתָּ, יוֹם נַסְתָּ יוֹם אֲשֶׁר בָּרַחְתָּ, בִּמְעָרוֹת צוּרִים שֶׁעָמַדְתָּ, שָׁם קָנִיתָ הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ

בִּמְעָרוֹת צוּרִים שֶׁעָמַדְתָּ. המערה שהסתתר בה רבי שמעון נקראת כאן "מערות צורים", לרמוז שהיא כמו נקרת הצור שהיה בה משה: "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג). הגמרא אומרת שמשה ראה קשר של תפילין, וכן ראה רבי שמעון כדלקמן

שָׁם קָנִיתָ הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ. משה זכה לקרני הוד "וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" (שמות לד). שאלו רבותינו: "ומהיכן זכה משה לקרני ההוד? רבותינו אמרו: מן המערה" (רש"י שם. וראה זוהר ח"ג, קלב ע"ב). שהותו של רבי שמעון במערה הייתה היסוד שממנו צמח רבי שמעון וזכה למדרגתו ולקרני ההוד. על שמם נקרא ספרו בשם "זוהר". המידה שמתקנים בל"ג בעומר היא "הוד שבהוד".

בַּר יוֹחַאי, עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים, לִמּוּדֵי ה' הֵם לוֹמְדִים, אוֹר מֻפְלָא אוֹר הַיְקוֹד הֵם יוֹקְדִים, הֲלֹא הֵמָּה יוֹרוּךָ מוֹרֶךָ

עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים. חכמינו רמזו על רשב"י את הפסוק: "כי לא תשכח מפי זרעו" סופי תיבות: יוחאי. ובאמת כל תלמידי חכמים הם בחינת עצי שטים שעליהם נסמך המשכן. שכל בית ישראל נסמכים על לומדי התורה (ראה בבא בתרא ז ע"ב). ובוודאי רבי שמעון ותלמידיו.

לִמּוּדֵי ה' הֵם לוֹמְדִים. לומדי התורה הם אלו הגורמים לתורה שלא תשתכח מישראל. כך בגמרא: "אמר ריש לקיש הריני כפרת רבי חייא ובניו שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל - עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה - עלה הלל הבבלי ויסדה. חזרה ונשתכחה - עלו רבי חייא ובניו ויסדוה" (סוכה כ ע"א).

אוֹר מֻפְלָא אוֹר הַיְקוֹד הֵם יוֹקְדִים. כל מעמידי התורה הללו זוכים להאיר באור התורה שהופכת להיות חלק מהם. כן דרשו חכמינו בגמרא: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" – זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה, "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" – אלו מלמדי תינוקות וכו'. ורבנן מאי? אמר רבינא: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, דניאל, בבא בתרא ח ע"ב).

הֲלֹא הֵמָּה יוֹרוּךָ מוֹרֶךָ. על מלמדי התורה הללו אומר הזוהר: "וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ - אִנּוּן קַיָּימִין וְסַמְכִין דְּהַהוּא אַפִּרְיוֹן. הַמַּשְׂכִּילִים אִנּוּן קַיָּימִין וְסָמְכִין עִלָאִין. דְּאִנּוּן מִסְתַּכְּלֵי בְּסֻכְלְתָנוּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ הַהוּא אַפִּרְיוֹן וְסָמְכִין דִּילֵיהּ" (זוהר חלק א דף טו/ב. וראה מה שכתב הרמ"ק בפרדס רימונים כג טו בשם רבי משה, שנצח והוד נקרא עצי שטים שהם עומדים ומקיימים הבניין ומעמידים המשכן).

בַּר יוֹחַאי, וְלִשְׂדֵה תַּפּוּחִים, עָלִיתָ לִלְקֹט בּוֹ מֶרְקָחִים, סוֹד תּוֹרָה כְּצִיצִים וּפְרָחִים, נַעֲשֶׂה אָדָם נֶאֱמַר בַּעֲבוּרֶךָ

וְלִשְׂדֵה תַּפּוּחִים. בגמרא (תענית כט ע"ב) נאמר על יעקב אבינו: "ויאמר ראה ריח בני כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֶּרכוֹ ה', אָמַר רַב יְהוּדָה בְרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת מִשְׁמֵיהּ דְּרָב, כְּרֵיחַ שָׂדֶה שֶׁל תַּפּוּחִים". ובמדרש (רבה בראשית פרשה סה פסקה כב): "בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו נכנסה עמו גן עדן". כן בזוהר "מַשְׁמַע דְּעָאל עִמֵּיהּ, עִם יַעֲקֹב גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּאִיהוּ שָׂדֶה דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין" (זוהר ג פד/א).

עָלִיתָ לִלְקֹט בּוֹ מֶרְקָחִים. נכנס רשב"י לאותו גן עדן – שדה תפוחים. שם הריח ורקח קְטֹרֶת כמו כהן גדול שנאמר בו "רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ". שם שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ שנאמר בו: "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ". והכול מתוך תורה שכתוב עליה: "כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְשָׂמִים" (שבת פח ע"ב, וראה זוהר ח"ג קסב).

סוֹד תּוֹרָה כְּצִיצִים וּפְרָחִים. על הפסוק: "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה" (ישעיה כז ו) דרשו בגמרא (שבת קמה ע"ב): "תני רב יוסף: אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה". כעין מה שנאמר (במדבר יז כג): "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". בזכות שעמדו ליד ארון הברית, שבו ספר התורה, צמח מטה אהרון והוציא ציצין ופרחים.

נַעֲשֶׂה אָדָם נֶאֱמַר בַּעֲבוּרֶךָ. "בשעה שבא לברא את אדם הראשון נמלך במלאכי השרת ואמר להן 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להן: צדיקים עומדים ממנו, הדא הוא דכתיב 'כי יודע ה' דרך צדיקים' – כי הודיע ה' דרך הצדיקים למלאכי השרת" (רבה בראשית ח ד).

בַּר יוֹחַאי, נֶאֱזַרְתָּ בִּגְבוּרָה, וּבְמִלְחֶמֶת אֵשׁ דָּת הַשַּׁעְרָה, וְחֶרֶב הוֹצֵאתָ מִתַּעְרָהּ, שָׁלַפְתָּ נֶגֶד צוֹרְרֶיךָ

נֶאֱזַרְתָּ בִּגְבוּרָה. הצדיקים הגדולים יודעים להילחם גם ביצרם וגם באויביהם. כך נאמר על שמואל הנביא (א, טו לג): "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל".

וּבְמִלְחֶמֶת אֵשׁ דָּת הַשַּׁעְרָה. המלחמה של רבי שמעון ורבי עקיבא ברומאים היא "מִּלְחָמָה לִפְנֵי ה'". (במדבר לב כט). ומה שאמר "הַשַּׁעְרָה" לרמוז בא על תלמדי החכמים שיושבים בשער ומדריכים את המלך בהלכות מלחמה (ברכות ג ע"ב).

וְחֶרֶב הוֹצֵאתָ מִתַּעְרָהּ, שָׁלַפְתָּ נֶגֶד צוֹרְרֶיךָ. כן נאמר על מלך המשיח: "וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (ישעיהו יא). כן נאמר על רשב"י ועל בנו שיצאו מהמערה: "כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם - מִיָּד נִשְׂרָף" (שבת לג ע"ב, וראה קידושין ל ע"ב). גם אחרי י"ב חודש שרבי שמעון מרפא כל מה שמכה רבי אלעזר בנו, הוא מכה את יהודה בן גרים: "וְעָשָׂהוּ גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת". כי עוון זה של שנאת חינם בין תלמידי חכמים הוא הגרוע מכל.

בזוהר (חלק ג דף נט/ב): "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָעִים וְגוֹ'. אִלֵּין אִינּוּן חַבְרַיָּיא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִינּוּן יַתְבִין כַּחֲדָא, וְלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא. בְּקַדְמִיתָא אִתְחָזוּן גּוּבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא, דְּבָעוּ לְקָטְלָא דָּא לְדָא. לְבָתַר, אִתְהֲדָרוּ בִּרְחִימוּתָא דְּאַחְוָה. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַהוּ אוֹמֵר, הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. גַּם, לְאַכְלְלָא עִמְּהוֹן שְׁכִינְתָּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָצִית לְמִלּוּלַיְיהוּ, וְנִיחָא לֵיהּ וְחַדֵּי בְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו וְגוֹ'. וְאַתּוּן חַבְרַיָּיא דְּהָכָא, כְּמָה דַּהֲוִיתוֹן בַּחֲבִיבוּתָא בִּרְחִימוּתָא, מִקַּדְמַת דְּנָא, הָכִי נָמֵי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה לָא תִּתְפָּרְשׁוּן דָּא מִן דָּא, עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַחְדֵּי עִמְּכוֹן, וְיִקְרֵי עָלַיְיכוּ שְׁלָם. וְיִשְׁתְּכַּח בְּגִינֵיכוֹן שְׁלָמָא בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים קכב) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בָּךְ".

בַּר יוֹחַאי, לִמְקוֹם אַבְנֵי שַׁיִשׁ, הִגַּעְתָּ לִפְנֵי אַרְיֵה לַיִשׁ, גַּם גֻּלַּת כּוֹתֶרֶת עַל עַיִשׁ, תָּשׁוּרִי וּמִי יְשׁוּרֶךָ:

לִמְקוֹם אַבְנֵי שַׁיִשּׁ. בגמרא (חגיגה יד ע"ב): "תָּנוּ רַבָּנָן, אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לְפַּרְדֵס, אֵלוּ הֵן, בֶּן עַזַאי, בֶּן זוֹמָא, וְאַחֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא, כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, הִזָהֲרוּ שֶׁלֹּא תֹּאמְרוּ, מַיִם מַיִם. מִשּׁוּם דִּכְתִיב (תהלים קא) 'דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי'. בֶּן עַזַאי - הִצִיץ וַמֵת, וְעָלָיו הָכָּתוּב אוֹמֵר (תהלים קטז) 'יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמַוְתָה לַחֲסִידָיו'. בֶּן זוֹמָא - הִצִיץ וְנִפְגָע, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי כה) 'דְּבַשׁ מָצָאתָ - אֶכוֹל דַּייךּ, פֶּן תִּשְׂבַּעֶנּוּ וַהֲקֵאֹתוֹ'. אַחֵר - קִצֵץ בַּנְטִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא - נִכְנָס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בָשָׁלוֹם".

רבי שמעון למד מרבי עקיבא רבו להיכנס בשלום ולצאת בשלום. את החכמה הזאת הוא לימד לתלמידיו: "מִלִּין אִלֵּין, לָא אִתְיְיהִבוּ לְגַלָּאָה, בַּר לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, דְּעָאלוּ וְנַפְקוּ, וְיַדְעִין אָרְחוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא סָטָאן בְּהוּ לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא וכו'" (זוהר חלק ג דף רצ/א).

הִגַּעְתָּ לִפְנֵי אַרְיֵה לַיִשׁ. כשיחזקאל רואה את המרכבה העליונה, הוא רואה בצד ימין את האריה. "וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן" (יחזקאל א י). והסביר המלבי"ם בשם "חכמי חרשים כי מדת החסד משמש לימין" (ושם ע"ב שהוא שם החסד בשלש אותיותיו הם רי"ו כמספר אריה וגבורה). גבורה שמתהפכת לחסד (עיין תיקוני זהר דף קכו/א), כמו שקרא לרבי שמעון כשיצא מהמערה. (שבת לג ע"ב).

ובזוהר רבי חייא סיפר לרבי על מעלת רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, שהיו בעולמות עליונים וראו מה שראו. תמה על כך רבי. "אמר לו ר' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בְּרִי, רבי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי - אַרְיָא, וְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ - אַרְיָא, וְלָאו ר' שִׁמְעוֹן כִּשְׁאַר אַרְיְוָותָא, עָלֵיהּ כְּתִיב (עמוס ג') אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא וְגוֹ'. וּמָה עָלְמִין דִּלְעֵילָּא מִזְדַּעְזְעִין מִינֵּיהּ, אֲנָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה" (חלק ב דף טו/א).

גַּם גֻּלַּת כּוֹתֶרֶת עַל עַיִשׁ. רמז למה שנאמר בגמרא (ברכות נט ע"א), כי המבול נוצר על-ידי שהחסיר הקב"ה שני כוכבים מקבוצת כוכבי כִּימָה. וכשרצה הקב"ה לסיים את המבול, לקח שני כוכבים מקבוצת עַיִשׁ ומילא את החוסר שהיה בכִּימָה. "שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, נָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מִכִּימָה וְהֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לְסָתְמָהּ, נָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מִן עָישׁ, וּסְתָמָהּ". על כן עד היום יש חיסרון בכוכבי עָישׁ והם מנסים להחזיר את הכוכבים שנלקחו מהם, שנאמר: "וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַּנְחֵם". כוח תפילתו של רשב"י היה יכול למנוע את המבול. כן נאמר בירושלמי (ברכות ט ב): "רבי חזקיה בשם רבי ירמיה כל ימיו של רבי שמעון בן יוחאי לא נראתה הקשת בענן".

תָּשׁוּרִי וּמִי יְשׁוּרֶךָ. זכה רשב"י לראות מה שלא זכו וראו אחרים. אבל לא כולם זכו לראות את מדרגתו. בסוף האידרא נאמר (זוהר חלק ג דף רצו/ב): "אָמַר רִבִּי אַבָּא, לָא סִיֵּים בּוּצִינָא קַדִּישָׁא לְמֵימַר חַיִּים, עַד דְּאִשְׁתְּכָכוּ מִלּוֹי, וַאֲנָא כָּתַבְנָא, סָבַרְנָא לְמִכְתַּב טְפֵי, וְלָא שְׁמַעְנָא. וְלָא זָקִיפְנָא רֵישָׁא, דִּנְהוֹרָא הֲוָה סָגִי, וְלָא הֲוָה יָכִילְנָא לְאִסְתַּכְּלָא".

בַּר יוֹחַאי, בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, קַו יָרוֹק מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת סוֹד חֲמִשִּׁים, קָשַׁרְתָּ קִשְׁרֵי שִׁי"ן קְשָׁרֶיךָ

בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. בית זה עוסק בבריאת העולם. בקודש הקדשים נמצאת אבן השתייה שממנה הושתת העולם (יומא נד ע"ב).

קַו יָרוֹק מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. הגמרא (חגיגה יב ע"ב) מסבירה כי בבריאה היו תוהו ובוהו. התוהו הוא "קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו". ובספר "כתם פז", שהוא פירוש לזוהר של הרה"ג שמעון לביא, כתוב: "כוונת רז"ל באומרם תוהו זה קו ירוק, כי התוהו רומז אל מידת הבינה הנעלמת". וקראו לה "קו ירוק", כי תחילת כל התפשטות היא בירוק, כשם שצמיחה של כל דבר נראית תחילה בצבע ירוק.

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת סוֹד חֲמִשִּׁים. "רב ושמואל דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה חסר אחת" (נדרים לח ע"א). וכתב הרמב"ן: "ואמרו כי בבריאת העולם חמשים שערים של בינה. כאלו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחד בכחו ותולדותיו, ובבריאת צמח האדמה שער בינה אחד, ובבריאת האילנות שער אחד, ובבריאת החיות שער אחד, ובבריאת העופות שער אחד, וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים וכו'" (בראשית הקדמה).

קָשַׁרְתָּ קִשְׁרֵי שִׁי"ן קְשָׁרֶיךָ. בגמרא (ברכות ז ע"א): "והסרתי את כפי וראית את אחרי" - אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין. את כל המדרגות הללו השיג רשב"י בתורתו.

בַּר יוֹחַאי, יוּ"ד חָכְמָה קְדוּמָה, הִשְׁקַפְתָּ לִכְבודו פְּנִימָה, ל"ב נְתִיבוֹת רֵאשִׁית תְּרוּמָה, אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח זִיו אוֹרֶך:

יוּ"ד חָכְמָה קְדוּמָה הִשְׁקַפְתָּ לִכְבודו פְּנִימָה. בזוהר (חלק ג דף י/ב): "תָּאנָא בְּסִפְרָא דַּחֲנוֹךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאַחְזִיאוּ לֵיהּ חָכְמְתָא דְּרָזִין עִלָּאִין, וְחָמָא אִילָנָא דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, אַחְזִיוּ לֵיהּ חָכְמְתָא, בְּרָזָא עִלָּאָה. וְחָמָא, דְּכֻלְּהוּ עָלְמִין הֲווֹ מִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא, שָׁאִיל לוֹן, עַל מַה קַיְימִין. אָמְרוּ לֵיהּ, עַל י' קַיְימֵי כֻּלְּהוּ. מִנֵּיהּ אִתְבְּנִיאוּ ואִשְׁתֶּלְשָׁלוּ דִּכְתִּיב, (תהלים קד) כֻּלָם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. וְחָמָא, דְּכֻלְּהוּ מִזְדַּעֲזְעוּ מִדְּחִילוּ דְּמָארֵיהוֹן, וְעַל שְׁמֵיהּ אִתְקְרוּן כֻּלְּהוּ".

ל"ב נְתִיבוֹת רֵאשִׁית תְּרוּמָה. בתיקוני זהר (דף עו/ב): "בראשית - דא פקודא קדמאה, דאתרמיז בל"ב שבילין, דאינון ל"ב אלקי"ם דעובדא דבראשית, כ"ב אתוון ועשר אמירן דאתכלילן בהו". 32 פעמים נאמר "אלוקים" במעשה בראשית. כנגד 22 אותיות ועשרה מאמרות שבהם נברא העולם. זאת ראשית בריאת העולם.

אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח זִיו אוֹרֶך. בספר יחזקאל (כח יב) נאמר: "אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי: בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹקִים הָיִיתָ, כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ: אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹקִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ: תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ עַד נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ". פסוקים אלו נדרשו על רבי שמעון בר יוחאי.

בַּר יוֹחַאי, אוֹר מֻפְלָא רוֹם מַעְלָה, יָרֵאתָ מִלְּהַבִּיט כִּי רַב לָהּ, תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ, נַמְתָּ עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ:

אוֹר מֻפְלָא רוֹם מַעְלָה, יָרֵאתָ מִלְּהַבִּיט כִּי רַב לָהּ. יש דברים שאסור להסתכל בהם מחמת כבוד ה'. דבר זה נלמד ממשה שנאמר בו: "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים". ובמדרש: בשכר "ויסתר משה פניו" – "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". ובשכר "כי ירא" – "וייראו מגשת אליו". ובשכר "מהביט" – "ותמונת ה' יביט".

תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ. "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה". מפסוק זה למדו חכמים כי מעל החכמה יש מקום שנקרא אַיִן, וממנו מגיעה החכמה. "אף על גב דאתכסייא, מניה הוי שירותא, ואקרי אב, והוא אב לאבהן, והאי אב נפיק מעתיקא קדישא, דכתיב (איוב כח יב) והחכמה מאין תמצא, ובגין כך לא אשתמודע" (זוהר ג רצ/א).

נַמְתָּ, עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ. נמת כמו נאמת: "כי לא יראני האדם וחי". וזהו "כבוד אלוהים הסתר דבר".

בַּר יוֹחַאי, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתֶּךָ, אַשְׁרֵי הָעָם הֵם לוֹמְדֶךָ, וְאַשְׁרֵי הָעוֹמְדִים עַל סוֹדֶךָ, לְבוּשֵׁי חשֶׁן תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ:

אַשְׁרֵי יוֹלַדְתֶּךָ, אַשְׁרֵי הָעָם הֵם לוֹמְדֶךָ. בגמרא חגיגה: "תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה מְהַלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ תַּלְמִידוֹ מֵחַמֵּר אֲחָרָיו, אָמַר לוֹ, רַבִּי, שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד בְּמַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה. אָמַר לוֹ, בְּנִי, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם, וְלֹא בַמֶרְכָּבָה בְיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם - מֵבִין מִדַעֲתּוֹ? אָמַר לוֹ, רַבִּי, תַּרְשֵׁנִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁלִמַדְתָּנִי. אָמַר לוֹ, אֶמוֹר. מִיָד יָרַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִן הַחֲמוֹר, וְנִתְעֲטֵף וְיָשַׁב עַל הָאֶבֶן, תַּחַת הַזַּיִת. אָמַר לוֹ, רַבִּי, מִפְּנֵי מַה יַרָדְתָּ מִן הַחֲמוֹר? אָמַר לוֹ, אֶפְשָׁר, אַתָּה דּוֹרֵשׁ מַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה, וּשְׁכִינָה עִמָנוּ, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֶת מְלַּוִין אוֹתָנוּ - וַאֲנִי אֶרְכּוֹב עַל הַחֲמוֹר?

מִיָד פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ וְדָרַשׁ בְּמַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה. יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְסִבְּבָה אֶת כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבַּשָּדֶה. פַּתְחוּ כָּל הָאִילָנוֹת וְאָמְרוּ שִׁירָה. מָה שִׁירָה אָמְרוּ? 'הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהוֹמוֹת וְגוֹ' עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים הַלְלוּיָה', וְאַף מַלְאָךְ נַעֲנָה מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וְאָמַר, וַדָאי, הֵן הֵן מַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה. עָמַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּנִשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתָן בֶּן לְאַבְרָהָם אָבִינוּ - שֶׁיוֹדֵעַ לְהַבִין וְלַחְקוֹר וְלִדְרוֹשׁ בְּמַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה כְּאֶלְעָזָר בֶּן עָרַךְ. יֵשׁ - נָאֵה דּוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֵה מְקַיֵים, וְיֵשׁ - נָאֵה מְקַיֵים וְאֵין נָאֶה דּוֹרֵשׁ . אֲבַל אַתָּה אֶלְעָזָר בֶּן עָרַךְ - נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאַה מְקַיֵים, אֲשְׁרֶיךָ אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁאֶלְעָזָר בֶּן עָרַךְ יָצָא מֵחָלָצֵיךָ.

וּכְשֶׁנֶּאֱמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָיָה הוּא וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן מְהַלְכִין בַּדֶרֶךְ, אָמְרוּ, אָף אָנוּ נִדְרוֹשׁ בְּמַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה, פָּתַח רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְדָרַשׁ בְּמַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה, וְאוֹתוֹ הַיוֹם תְּקוּפַת תַּמוּז הָיְתָה, וְנִתְקַּשְּׁרוּ שָׁמַיִם בְּעָבִים, וְנִרְאָתָה כְּמִין קֶשֶׁת בְּעָנָן, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִתְקַבְּצִין וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ מַעֲשֶׂה מֶרְכָבָה, כִּבְנֵי אָדָם שֶׁמִתְקַבְּצִין וּבָאִין לִרְאוֹת בְּמִזְמוּטֵי חָתָן וְכָלָּה. הָלַךְ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן וְסִפֵּר הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אָמַר, אַשְׁרֵיכֶם, וְאַשְׁרֵי יוֹלַדְתְּכֶם, אַשְׁרֵי עֵינַי שֶׁכָּךְ רָאוּ".

וְאַשְׁרֵי הָעוֹמְדִים עַל סוֹדֶךָ, לְבוּשֵׁי חשֶׁן תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ. מילים אלו נאמרו על כל תלמידי רבי שמעון שעומדים על תורת הסוד. גם הם כמו כהן גדול, "לְבוּשֵׁי חשֶׁן תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ". בזכות לימודם הם נושאים את שמות בני ישראל על לבם, מלמדים עליהם זכות, מבקשים עליהם רחמים וזוכים לרוח הקודש בדבריהם (ראה מכות יא, מסילת ישרים יט).

יהי רצון שבזכות רבי שמעון, רבי עקיבא וכל תלמידיהם נזכה לגאולה שלמה בקרוב, אמן ואמן.