הצניעו חיוכים וצהלולים. הם צריכים לעבוד
הצניעו חיוכים וצהלולים. הם צריכים לעבוד

לא נביא אני ולא בן נביא, לא פרשן פוליטי ולא בן פרשן שכזה אני, ובכל זאת אני מרשה לעצמי להמליץ – לא עת צהלולים היא העת הזו.

אמנם לרבים מאיתנו נדמה שביום רביעי בשעה 22:25 הסתיימה הסאגה הפוליטית של הרכבת הקואליציה, ומכאן והלאה ניתן לחגוג את ההישג הציוני דתי ולהכתיר את נפתלי בנט כמנצח הגדול ואת איילת שקד להבטחה הגדולה של הקדנציה הבאה, אבל חכו רגע. זה ממש לא נגמר.

אם חפצת הישגים משמעותיים היא הציונות הדתית הרי שעליה להבליע את חיוכי המנצחים, לקפל את אצבעות ה-V המתנופפות, ובאופן כללי להצטנע בתקופה הזו, למרות ההתלהבות ולמרות הרצון להראות ש'הנה, גם האנשים שלנו מבינים מהי פוליטיקה'.

הסיבה הראשונה והפחות משמעותית היא שפשוט לא נכון לחגוג הבטחות בטרם קוימו. תיקי החינוך והמשפטים טומנים בחובם כר נרחב להבטחות דרמטיות ביותר באשר לדמותה של מדינת ישראל, אבל כדי לקיים צריך קודם לכהן, והכלל אומר שרק אחרי שמקיימים חוגגים.

הסיבה המשמעותית יותר היא, לעניות דעתי, ההבנה שכדי להגיע להישג כלשהו במשרדים משמעותיים שכאלה יש לזכות בתמיכתו של אדם אחד, אדם שכרגע חש מאוד פגוע ואפילו רמוס ודי מנוצל. ליהודי הזה קוראים בנימין נתניהו, ותפקידו, למי ששכח, הוא ראש הממשלה. בתקופה הקרובה יצטרכו השרים בנט, שקד ואריאל לדלג על לא מעט משקעים, ולעשות משהו שנראה כמעט בלתי אפשרי - לעבוד איתו.

מעולם לא ביקרתי בתאי מוחו האפורים של ראש הממשלה, אבל אני יכול לשער שכל כותרת סרוגה עולצת וכל התבטאות של איש הציונות הדתית, פוליטיקאי רב או פובליציסט, בדבר ההישג המוחץ של בנט מול נתניהו, מגיעה ללשכתו ומעלה את רף התסכול, הזעם, הכעס ואפילו השאיפה לנקמה אצל נתניהו. ניתן לשער שמרמה מסוימת של כעס זו כבר לא תהיה עבודה עם נתניהו, אלא עבודה מול נתניהו שלפי שעה כוחו גדול וביכולתו לבלום כל מהלך חיובי וחיוני שהאדונים בנט ושקד ירצו לקדם.

כן. זה אולי נשמע קטנוני ואפילו ילדותי, אבל זה גם אנושי. על צוותי המו"מ של הליכוד ו'הבית היהודי' עברו ימים מאוד מכוערים. האשמות, הכפשות וביזיונות הפכו לכלי עבודה בלתי נפרד מהמו"מ הקואליציוני שבין המפלגות (האחיות, אגב). זה לא נעים ואולי גם לא כל כך מובן, אבל זו מציאות. עכשיו צריך להרגיע, וצהלולי הציונות הדתית נשמעים אולי ככאלה שיכולים לבצר את מעמדו של בנט או סתם להרחיב את החיוך הנסוך על פני הסרוגים בדרכם לבית הכנסת השכונתי, אבל ממש לא כאלה שיכולים להרגיע.

ולבד מנתניהו יש כאן עוד גוף משמעותי אחד שמשום מה הפך לבעל השפעה בסביבת ראש הממשלה – התקשורת. המתקפה הדורסנית מכיוונה של התקשורת הישראלית על מה שרואים שם כאסון משפטי (שקד) או כטרגדיה חינוכית (בנט) לא חיכתה לרגע השבעת הממשלה. בתקשורת הבהירו ומבהירים עמדות. הם יעמדו על המשמר ולצד ההכפשות האישיות על הצמד שקד ובנט (ועדיים לא דיברנו על זהותו של סגן שר הביטחון שעדיין לא סגורה סופית – הרב בן דהן או מוטי יוגב), הם יעקבו אחרי כל צעד ושעל של השניים, יתקפו ויעלו מהאוב כל מי שיהיה נכון לנגח אותם ובדרכים מוכרות יובילו את ראש הממשלה לרצות אותם כשיעמוד חוצץ מול פעולותיהם של השניים. גם מול התקשורת הזו שמחת הציונות הדתית היא בד אדום מתנפנף בזירה.

יש ברשימת הישגיה של 'הבית היהודי' במו"מ הקואליציוני עוד כמה בשורות חשובות, אבל לפי שעה אולי לא נכון לנופף בהן משום הסיבות הללו. פני הפוקר המאוכזבים והקודרים שסייעו ל'בית היהודי' בימי המו"מ הקואליציוני כשנתנו תחושה שיש לרצות את המפלגה שמא תנטוש לשורות האופוזיציה, אותם פני פוקר נחוצים גם כעת, בימי ראשית הקדנציה החדשה, כדי שאפשר יהיה לעבוד.

לאור כל זאת, לא נותר אלא לומר שלמרות הרצון להתעלם מהכול ולהוכיח את גבורתה ועוצמתה הפוליטית של הציונות הדתית ו'מי הם שיפחידו אותנו', למרות זאת נכון להרגיע מעט וליישר את החיוכים (מעבר לכך שאבדן משרד הדתות מחייב גם הוא מעט ענווה וצניעות). הבה נצטהלל בסוף הקדנציה ולא בתחילתה.