מי צריך ממשלה כשיש בית משפט

כעסתי, התרגזתי, מחיתי, אבל קיבלתי את העובדה שיש שופטים בירושלים. הטור מתוך "ידיעות אחרונות".

ד"ר יועז הנדל , כ"ג באייר תשע"ה

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

את "נוהל שכן" פסל בג"ץ באוקטובר 2005. האינתיפאדה השנייה עדיין הייתה בחיים, מחבלים מתאבדים ניסו להגיע לערי השפלה ובצה"ל סגרו מדי לילה על בית אחר של מבוקש.

בעידן שבו "פאודה" היה מציאות ולא תסריט, היצירתיות הישראלית התנקזה לטקטיקה של פעולות עם מינימום סכנה לכוחותינו.

עד שנת 2005 השתתפתי בעשרות מעצרים, בסדיר ומילואים, שבהם הופעל נוהל שכן. בתוך הדם ששטף את רחובות ישראל לא ראיתי שום בעיה בכך ששכן של מבוקש ידפוק בדלת במקום חייל שעלול לחטוף כדור. ההיגיון שלי אמר שהסיכוי לסיים את האירוע במעצר של המבוקש ובחקירה מודיעינית במקום בהרס של הבית מבחוץ גבוה יותר. הסיכון לחפים מפשע נמוך יותר כששולחים שכן. מה שראיתי מהגובה הטקטי, עם אפוד ונשק, בג"ץ ראה אחרת מגבעת רם. ההחלטה התקבלה, ואני יישרתי קו. כעסתי, התרגזתי, מחיתי, אבל קיבלתי את העובדה שיש שופטים בירושלים.

כך בעיניי נראית תמצית הדמוקרטיה הישראלית. חלק ממורשת בגין – התפיסה שברגעי מחלוקת קשים בציבוריות הישראלית הרשות השופטת מכריעה גם כשמתנגדים. תמצית הזיכרון ההיסטורי על כך שדווקא בשני העשורים הראשונים למדינה, כשאנשי מפא"י התלוננו שבית המשפט נשלט בידי שופטים שלא מייצגים את העם, היה זה בגין האופוזיציונר שתמך בעליונות המשפט. אותו בגין לא היסס גם לבקר את מערכת המשפט כשרצה בכך.

הוויכוח הנוכחי על מערכת המשפט הוא לא בין תומכי בגין למתנגדיו, לא בין הדמוקרטים לשמרנים, וגם לא בין התומכים למתנגדים למינוי איילת שקד לשרת המשפטים – אלא בין תומכי האקטיביזם השיפוטי בנוסח השופט בדימוס אהרן ברק לבין מתנגדי השיטה.

בית המשפט העליון הוא נכס אדיר למדינת ישראל, גם כשהוא פוסק בניגוד לדעתי. במהלך השנים למדתי להכיר בתרומתו לתדמיתה של ישראל ולמאבקה ללגיטימציה. כשאני פוגש קבוצות של ספקנים מחו"ל, אני מדבר על בית המשפט העליון. כשאני מתווכח פה ושם בפומבי, אני משתמש בבית המשפט העליון כהוכחה לאופייה הדמוקרטי של ישראל. אבל אי־אפשר לשכוח שגם לנכסים יש בעיות. בניגוד לטענות פופוליסטיות שנשמעות לפעמים בחלקים מהימין, הבעיה היא לא הנטייה הפוליטית של שופטי בית המשפט העליון אלא הנטייה שלו להתערב או הנטייה לדרוש את מעורבותו.

המעורבות היא סימן השאלה הגדול שמרחף מעל בית המשפט העליון. ומי שמחפש דוגמה בולטת ימצא אותה בדיון שנערך אמש בבג"ץ בנושא מספר השרים בממשלה. אני מאלה שמתנגדים לתיאטרון השרים. עדיף בעיניי שרים בלי תיק דוגמת בגין ומרידור, שתרמו במהלך ממשלת נתניהו השנייה שכל ישר יותר משרים עם תיק פיקטיבי. לא צריך שר לענייני מודיעין, כאשר גופי המודיעין כפופים בכלל לראש הממשלה. גם לא שר לעניינים אסטרטגיים ושר לענייני גמלאים. אין צורך בתיקים לפיתוח הנגב והגליל או ירושלים, כשכל מה שצריך הוא החלטות של האוצר להפניית תקציבים. כך גם שר הספורט והתרבות מיותר כדי לחלק תקציבים. ולא צריך שר דתות למהפכה בתחום הבורקסים, ובמקרה של הממשלה הבאה לחיזוק הנפוטיזם בתחום.

מינוי השרים הוא מהלך פוליטי ציני, שבקרוב נשמע עד כמה הוא חשוב ומשמעותי לעתידה של ישראל. יינתנו הסברים מפורטים, אבל איש לא יאמין – כולל אלה שיקחו על עצמם את תפקיד השר לענייני קשר עם הציבור או השר לענייני תיאומים אסטרטגיים בגלקסיה.

התנגדותי נחרצת, ואחרי כל זה אני מתנגד יותר לפנייה לבית המשפט. מי שאמור להחליט על מהלכים ציניים כאלה במדינה דמוקרטית זו הרשות המחוקקת ולא בית המשפט העליון. עצם הדיון על החלטה כזו הוא בעיה. כשמפלגה פונה לבג"ץ היא מודיעה: אנחנו לא סמכות כרשות מחוקקת — מישהו צריך להחליף אותנו.

את הדיונים העקרוניים על חוקים צריך לקיים בבית המחוקקים, האחריות היא של חברי הכנסת. באין אחריות שם, הפתרון הוא לא להעביר את האחריות לבית המשפט העליון. כי כשהוא מפשל — מפשלת הדמוקרטיה הישראלית. לא משנה איזו ממשלה יש ומי משמש כשר המשפטים. עם העיוות הזה צריך להתמודד מתוך הבית, ולא לחפש שכן שיפתח את הדלת.