הקללות מרובות – איך יוצאים מזה?

הרב שמואל זעפרני , כ"ה באייר תשע"ה

הרב שמואל זעפרני
הרב שמואל זעפרני
צילום: עצמי

פרשת בחוקותי פותחת בברכות היעודות לעם ישראל אם ילכו בחוקותיו של הקב"ה, ולאחר מכן מופיעות הקללות שתבואנה אם לא יישמעו למצוותיו.

אחת הבעיות שהעסיקו את חז"ל והפרשנים בהקשר לפרשיית הברכות והקללות, הייתה מיעוט הברכות לעומת ריבוי הקללות. בעוד שהברכות משתרעות על פני 10 פסוקים בלבד, תופסות הקללות נפח של 28 פסוקים – כמעט פי 3 מפסוקי הברכות. אנו נעסוק בהתמודדות פרשני התורה  עם השאלה.

אבן עזרא (כו, יג) התייחס לשאלה זו כשהוא מגנה את עצם העלאת השאלה ורואה בה סכלות:

וריקי מוח אמרו, כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת. רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים לירא ולהפחיד השומעים. והמסתכל היטיב יתברר לו דברי.

בהתאם לכיוון המדרשי של רבי שמואל שאותו ראינו לעיל, האבן עזרא טוען אפוא כי היתרון הטקסטואלי-ספרותי המובהק של הקללות על הברכות, אינו מלמד על כך שאכן יש יותר קללות מברכות. שכן, לדבריו, הברכות נאמרו באופן כללי, והן בבחינת מעט המחזיק את המרובה, בעוד הקללות יורדות לפרטים. היתרון הכמותי הספרותי משרת רטוריקה שהיא מרובת מלל באופן מכוון ומטרתה ליצור אפקט הרתעה.

לאור דבריו של האבן עזרא ניתן לומר שהשאלה שאותה הוא מייחס ל"ריקי המוח" נעוצה בהטעיה מכוונת של התורה עצמה, אשר בכוחה הרטורי ההרתעתי מבקשת ליצור רושם מוטעה, כאילו הקללות עצומות מן הברכות. מסתבר לפי האבן עזרא, שבתפיסה החינוכית של התורה, היא מבקשת להותיר רושם רב יותר של יראת העונש, מאשר רושם של קבלת השכר.

באיזה אופן ניתן "להסתכל היטב" – כדברי אבן עזרא – בקללות ולהבין שהן אינן מרובות מן הברכות? לשם הבנת הדבר ציטטה נחמה ליבוביץ את דבריו של נפתלי הרץ ויזל ב"הביאור":

ויותֵר מזה אני אומר: שהברכות רבות מקללות! ואם תשים לבבך לדברינו בעניין מחלוקת הברכות והקללות – תבין מריבוי הקללות חסדי ה' ורחמיו על עמו. שהרי בברכות הבטיח שאם ילכו בחוקותיו, ישיגום מיד סדרי הברכות כולם עד בלי די, ואם כן אם ימאסו בחוקותיו להפר בריתו, היה ראוי שיחולו עליהם מיד הקללות הקשות כולם! ומן הכתובים אנו למדין שגם אם ימאסום ויפרום, לא ישיגום הקללות כאחת, אלא בראשונה יְענם בתולדות קלות להחרידם, אולי ישובו. ואם לא ישובו, ישלח בם רק סדר אחד. ואם עדיין לא ישובו, ישפטם בסדר השני. ואם יעמדו במרדם, ישיגום הסדר השלישי והרביעי, ואם בכל זאת לא ישובו, אז תשיגם הקללה הגדולה.

לדברי הביאור, ניתן לזהות מדרג ברור ברצף הרצאת הקללות. ואכן, המתבונן בפרשיית הקללות ישים לב שהן אינן באות בבת אחת אלא מחולקות לחמש חטיבות מובחנות:

חטיבה 1:

(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה:

(טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי:

(טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם:

(יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם:

בחטיבה הראשונה באות הקללות שיפגעו בבריאות של העם, ובנוסף כישלון מפני האויב, שאולי מבוסס בעיקר על פחד, שהרי הניסה מפני האויב היא ללא רדיפה מצדו.

חטיבה 2:

(יח) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:

(יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה:

(כ) וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:

העונש כאן הוא בצורה חמורה שתביא בוודאי לרעב.

חטיבה 3:

(כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם:

(כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם:

בחטיבה זו ישנה פגישה ממשית בחיי אדם, ע"י חיות רעות שיזמן הקב"ה.

חטיבה 4:

(כג) וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי:

(כד) וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:

(כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב:

(כו) בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ:

כאן חרבו של האויב משיגה את העם, ובנוסף לדבר, מתואר רעב קשה ביותר.

חטיבה 5:

(כז) וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי:

(כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:

(כט) וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ:

(ל) וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם:

(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם:

(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ:

(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:

(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:

(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:

(לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף:

(לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:

(לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם:

(לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ:

(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי:

(מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:

התיאור הקשה של אכילת בשר הבנים מביא את הקללות לידי תיעוב סופי שקשה לתאר אותו אילולי נכתב. לאחריו מתוארת הגלות הקשה, שהיא למעשה גמר הקללות וסופן.

מסתבר אפוא שהקללות עתידות לבוא חטיבות חטיבות, כאשר בין החטיבות ישנן "תחנות יציאה" במידה ועם ישראל ישובו בתשובה. מכאן לומד בעל הביאור על חסדי ה' ורחמיו המשוקעים בתוך הקללות עצמן. בשונה מהברכות שלהן יזכו עם ישראל באופן מיידי ובבת אחת אם יישמעו למצוותיו של הקב"ה, הקללות באות טיפין טיפין ובהדרגתיות – מן הקלה אל הכבדה.

נחמה ליבוביץ טוענת, כאמור, שהמדרג שעליו הצביע בעל הביאור הינו פרשנות אפשרית ל"התבוננות היטב" בכתובים המביאה למסקנה שהקללות אינן רבות מן הברכות, כדברי אבן עזרא. בדברינו להלן נבקש להציע את "תנועת הנפש" האלוקית העומדת ביסוד האמירה האלוקית של הקללות ומתוך כך לטעון שהחיבור של נחמה בין דברי האבן עזרא והביאור אינו נכון.

אנו מבקשים לטעון כי בבסיס הדיון על אודות חוסר הפרופורציה שבין הברכות והקללות מצויה הנחת יסוד בדבר אופיו של הקב"ה. אי הנחת מריבוי הקללות מניח שהקב"ה איננו כעסן וקנאי שאם לא נשמעים למצוותיו הוא יוצא מכליו ומקלל בקללות שונות. פירושו של אבן עזרא מאזן אמנם בין הברכות והקללות אך עדיין מותיר את הקב"ה כבעל מורא ופחד המעוניין להרתיע ברטוריקה מעוררת זעזוע. לפי פירושו של הביאור מצטיירת דמותו של הקב"ה באופן אחר. הקב"ה דומה בעיניו כאב רחמן המזהיר את בניו מפני הרעות העתידות לבוא עליהם אם לא ישמרו מצוותיו. הקב"ה מתגלה כאן לפי פירושו כרב-חסד שגם כאשר הוא מעניש את בניו הוא עושה זאת באופן מדורג ורך. לא בחמת כעס מדבר הוא לפנינו אלא בכאב עמוק וכרחם אב על בנים. לפיכך נראה שאין לחבר בין דברי האבן עזרא ובין דבריו של הביאור. בעומק הדברים מדובר בשתי תפיסות שונות לחלוטין של מוטיבציה אלוקית. בעוד שלפי אבן עזרא הקב"ה מעוניין להצטייר כרטוריקן מפחיד ומרתיע, לפי הביאור הוא רחום ורב חסד שגם כאשר הוא מעניש הוא עושה זאת ברכות ובהדרגתיות. הפרשנות הרכה של הביאור אינה יכולה אפוא להוות פרשנות לדבריו המרתיעים של האבן עזרא, כפי שהציעה נחמה.

פירושו של הביאור מתאים יותר לשיטת מדרשי חז"ל המלמדים כי כשעם ישראל מצוי בצרה, כביכול גם הקב"ה בעצמו משתתף איתם בצרתם, בבחינת "עמו אנכי בצרה", דוגמת המדרש הבא:

וכיון שגלו יהודה ובנימין כביכול אמר הקדוש ברוך הוא מעתה אין בי כח לקונן עליהם הה"ד (ירמיה ט') קראו למקוננות וגו' ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי, עליהם אין כתיב כאן, אלא עלינו, דידי ודידהון, ותרדנה עיניהם דמעה אין כתיב כאן, אלא עינינו, דידי ודידהון, ועפעפיהם יזלו מים אין כתיב כאן, אלא ועפעפינו, דידי ודידהון (איכה רבה, פתיחתא ב).

מהמקום שבו הקב"ה מזוהה לחלוטין עם עם ישראל, אין הוא מקללם בכעס אלא מתריע בפניהם על הרעות העתידות לבוא עליהם, וזאת בכאב רב, שהוא גם כאב על עצמו של הקב"ה.