השכן ועדרו

דברים לזכרו של שכני, מנשה קדישמן זצ"ל

הילה פלדות , כ"ו באייר תשע"ה

הילה פלדות
הילה פלדות
צילום: עצמי

נוכחותו של מנשה, הורגשה בכל השכונה, וכשאני אומרת "כל", הכוונה למגוון עצום ושונה של אנשים- מהדוור, לפרופ' לחינוך, לשכן בעל מוגבלות שכלית, לשכן השיכור, לגנן הערבי של השכונה, לאנשי הבוהמיה ולשכנים טובים אחרים ,מוכרים יותר או פחות, כולל זוג הוריי .

בילדותי, בכל פעם שהייתי מבקרת אצל שכן ,תמיד נמצאה תמונה של מנשה על הקיר, עם הקדשה אישית , כמחווה של הצייר לשכנו. מעין חותם של השכונה המאוד ייחודית שלנו, שכונת מרכז ת"א- הגובלת ברחובות: בר כוכבא, טרומפלדור, טשרניחובסקי, בוגרשוב , גן מאיר ...מעין "שכונת חיים" , בניגוד לסטריאוטיפ התל אביבי הפוסט מודרני של היום.

כך, במשך שנות ילדותי, נרקמו והועמקו הקשרים בשכונה ונוספו עדרים- עדרים בשכונתנו, חלקם תלויים על קירות הבתים וחלקם ניצבים כפסלים במחוזותינו.

יום כיפור בשכונה נצרב עם זיכרון גדול למנשה. עטור בגלבייה גדולה ולבנה, כשלראשו כיפה צחורה ובידו סידורו משכבר הימים, עולה במדרגות בית הכנסת בבוגרשוב כאחד האדם. מברך ומאיר פנים לכל שכן . מעולם לא נתן תחושה של "האמן הנשגב" כלפי סובביו ואף פעם לא קיבל יחס כזה משכניו, שהרי כולם היו חלק מאותה ריקמה אטרוגנית חמה ומכבדת, ללא משוא פנים.

במהלך כל חייו,נתן צדקה לסובבים אותו בסתר, כמעט מעולם לא דיבר על כך לאיש. כל מי שבא לבקרו, בעיקר בשנותיו האחרונות, יצא מחוזק רוחנית ואף גשמית. לפני החגים היה נותן מעות לשכן היתום המוגבל שכלית בשכונתנו על מנת "שיקנה לו אוכל שישמח את נפשו לכבוד שמחת החג", כדברו. בפעמים אחרות נהג לחלק לאורחיו צנצנת דבש , חלות ושאר מצרכים שקיבל מחבריו ואוהביו לכבוד השבת והחג, וברור לי שזה רק חלק מזערי מהצדקה הגדולה שלו, שאת רובה לא נדע .

כשאני ,בעלי וילדיי היינו עולים לדירתו, זה היה תמיד בערב שבת או חג כשהיינו מתארחים בבית הסבתא . מעולם לא התקשרנו לפני כן, מתוך שמירה מוקפדת על מנהג המקום. בשל מוגבלותו הרפואית,המטפלת הייתה שואלת אותו אם הוא יכול לקבל אורחים וכששאל וקיבל תשובה מי הם (- "הבת של יצחק להב-חדד"), תמיד ביקש שניכנס אליו. ברוב הפעמים היו יישובים סביבו מכרים וחברים, מפורסמים יותר או פחות, אך תמיד הקדים ואמר בקול רם כלפיהם- אתם יודעים מי היה אביה? ואחרי זמן מה היה משיב להם- "החייט! , מעצב האופנה הכי טוב בארץ!,אומן של ממש! עיצב בגדים ל"כרמון", ל"תרנגולים",כל המי ומי היו אצלו!...איזה אדם היה...". תמיד חשתי שמנשה הרגיש את הצימאון שלי להעביר דרכו את הזיכרון מאבי, בעיקר לבעלי ולילדיי שלצערי לא הכירוהו. בנוסף הרגשתי שבדברים אלו ביקש ליצור פלטפורמה שוות ערך לכל מי שישב בחדרו שחלילה לא יהיה שום משוא פנים בין יושביו.

פעם אחת שוחחנו עימו ביחידות על ספר שקרא, "שיחות עם משורר" של לאה גולדברג. לפני לכתנו, העניק לי את הספר ובהקדשה כתב- "האם טוב לב זו מחלה? אכן מחלה היא!" ובאמת נשא "מחלה" זו...

לעיתים היה אומר לי בדרכו הישירה-אני מתגעגע לאביך בשכונה, לשיחות שהיו לי עימו... על אף ששניהם הגיעו ממחוזות שונים ונהגו במידה שונה באמונתם הדתית והפוליטית, דבר זה לא גרע מיחסם האוהב, ואפילו לא עניין אותם מה מנהגו של כל אחד מהם בתחום זה או אחר. לא חיפשו לזהות את הרובריקה המתאימה או את האינטרס המועיל אלא את הנושאים שבערו בליבם כאנשים יוצרים,ענוותנים, בעלי לב גדול וטוב. נציגות של זן אנשים מיוחד שאופיים לא מקבל מספיק הערכה ו"פרסטיז'ה" כיום, אך בהחלט מייצג בנאמנות זן רב של אנשים שגדלתי עימם בשכונה.

מנשה סיפר לנו שבעברו למד עם קבוצת חברים תורה עם רב באזור כיכר המושבות בת"א ואף חלק עימנו את הייחוס המשפחתי שלו, משפחת רבנים ידועה בגולה.

השנה, בחג הסוכות, הקדשנו לו את הספר של הרב קרליבך "לב השמיים". היה לנו ברור ששתי הדמויות בעלי הלב הענק מזוהות אחת עם השנייה ובאמת כך גם הרגיש מנשה כלפי הספר. לצערי מאז הביקור האחרון בחג זה, לא עלינו לבקרו שוב ויש תחושה גדולה של החמצה...בעיקר לדמות הגדולה הזו , הלא סימטרית , היהודית- חילונית, המוסרית והאנושית כל כך בשכונתנו התל אביבית.

"העדר השכונתי" שהשארת, יהווה לכולנו זיכרון ,אך גם געגועים רבים...

יהי זכרך ברוך, שכני היקר,