אם אשכחך ירושלים

אני זוכר את הנחשול האנושי שצועד לעבר העיר העתיקה לפני 48 שנה. אמנם הייתי ילד, אבל תמונות ברורות חקוקות בראשי.

מיכאל פואה , כ"ח באייר תשע"ה

מיכאל פואה
מיכאל פואה
עצמי

בוקר של שבת ערב יום ירושלים תשע"ה, ואני צועד בין מסילות הרכבת הקלה. רגלי נושאות אותי למקום של זיכרונות.

אני זוכר את הנחשול האנושי שצועד לעבר העיר העתיקה לפני 48 שנה. אמנם הייתי ילד, אבל תמונות ברורות חקוקות בראשי. הפחד והחששות של שקי חול בפתח הבית. תריסים מוגפים בהאפלה וחלונות מודבקים בסרטי הדבקה. ותמונות שמחת הניצחון אבא אומר יחד איתנו הלל בסלון שרק לפני כמה ימים ננטש לטובת המקלט. כילד נשאבתי גם אני לסגידה לכותל המערבי.

למעט פעם אחת שעליתי בטעות להר הבית יחד עם דודים שאינם שומרים מצוות, והרגשתי טעמה של עברה בשוגג, לא נתתי דעתי על מה שמציץ אלינו מבין החרכים.

כשגדלתי והתחלתי לעמוד על דעתי, התחילו להיסדק מנגנוני ההדחקה וההכחשה. אמנם נרתעתי במשך שנים מלעלות להר ואפילו לנגוע בקצהו יראתי, אך היה ברור לי הבלוף. האמירה כאילו אנו שולטים בהר בעוד הוא מופקר בידיים זרות קוממה אותי. השמחה הענקית על הנס הנפלא שהעניק לנו בורא עולם בששה ימים נמהלה בעצב ותוגה על ההפקרות בה נהגנו במתנה זו. במשך שנים הצטרפתי לאלו שתלו את האשם בשר הביטחון משה דיין שהוריד את הדגל ומסר את המפתחות, אך עם הזמן למדתי שדיין בעצם ביטא את רחשי ליבם של מנהיגים רבים שחששו ויראו מהמקום אשר בחר ה'.

ובתוך שלל הזיכרונות, מסילת הרכבת מימין כאילו קוראת לי ואומרת לי בו צעד עלי, לך בדרכי. אני הציונות הקלאסית זו שהקימה מדינה, קוראת לך בשם הריאליזם הפוליטי בשם ביטחוננו בשם יחסנו עם אומות העולם. הנח לך מההר! אל תעיר את האהבה כי היא לא תחפץ. אדרבה סכנה היא לקיומנו, בור היא לרגלנו. השאיפה ההשתוקקות היא סוד קיומנו. ראה מה לי קרה "הציונות" כשהפכתי מחלום למציאות, כיצד ככלי אשר אין חפץ בו נעזבתי.

ומסילת הרכבת משמאל קוראת ואומרת בשם ה' א-ל עולם הכיצד תהין לגשת אל הקודש? הרי בזה המקום אשר בחר ה' לא תדרוך כף רגלך. עד יערה ה' רוח ממרום ויטהרנו ומשמים ינחית לנו בית מקדשו, כל קרבה תקלקל השורה וכל עליה להר תרחיק הגאולה.

ואני צועד בין הפסים ורגלי נושאות אותי להר הא-לוהים. תודה לכם הקוראים מימין על העוז שהיה בכם בעבר להיות חולמים ומגשימים. אמנם זנחתם מסורת 2000 וניסתם לחדש אומה, אך ברוך ה' בכך לא צלחה דרככם. ותודה גם לכם הקוראים משמאל על שימור המסורת והקדושה אך בא נודה על האמת דרככם בעומק הגלות היא שבוייה. ואני חוצה את המסילות ולעבר ההר רגלי מובילות, והנה השער פתוח לרווחה, מאחוריו ההיכל ומקום בו הקדושה לארץ נשקה. ובפתח יושב שוטר משטרת ישראל וחוסם את דרכי, בשם השבועה לעולם לא עוד, בשם קדושת המקום, בשם המסילות שחברו להם יחדיו כאן לא יעבור יהודי!

ועל ההר ילדי ערב בועטים בכדור, ובנות פלשתים עולזות ומשחקות. ודגלי השמדתנו מונפים בגאון בשם הקדושה בשם הריבון.

אם אשכחך ירושלים נשבעתי, לא עוד.