דעת ודיבור בנדרים ובשבועות

הרב אברהם סתיו , ו' בסיון תשע"ה

הרב אברהם סתיו
הרב אברהם סתיו
צילום: עצמי

לומדי הדף היומי מתחילים השבוע ללמוד את מסכת נדרים, ובכך נכנסים לעולמה הקסום של ה"הפלאה", שהעיסוק בו ימשיך גם במסכת נזיר.

נדמה שלא תהיה זו גוזמא לומר שכמחצית ממסכת נדרים עוסקת בהיבטים שונים של נושא אחד ויחיד- היחס בין כוונתו של האדם לדיבורו. בין מה שהיה בדעתו וברצונו, למילים שיצאו מפיו בפועל.

באופן כללי ניתן לומר שהפרק הראשון במסכת עוסק במקרים בהם יש דעת לנדור אך יש פגם בדיבור, הפרק השלישי עוסק במקרים בהם הדיבור תקין אך יש פגם בדעת ואילו הפרקים השישי עד השמיני עוסקים בשאלות הנוגעות לפרשנות דבריו של האדם.

ובאמת, סקירה חטופה של מגוון סוגיות העוסקות במישרין בשאלה זו מעלה תמונה מורכבת ומלאה סתירות פנימיות.

הסוגיה הפותחת את המסכת היא סוגיית "ידות נדרים". סוגיה זו עוסקת באדם שלא אמר לשון שלימה של נדר אלא רק כמה מילים מתוכו (כגון שאמר "שאיני אוכל לך" במקום "קונם שאיני אוכל לך"). המשנה קובעת שנדר כזה יכול לחול, והיא אומרת בפשטות שאין צורך באמירה שלימה כאשר דעתו של האדם ברורה.

מאידך, בגמרא במסכת שבועות (כו:) נאמר: "גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו". דהיינו, אין די במחשבת הלב ויש צורך באמירה ברורה בפה. לכאורה קביעה זו סותרת את סוגיית "ידות נדרים" שבה אנו מסתפקים באמירה חלקית שמצביעה על כוונת האדם!

ומה בדבר מקרה שבו יש פער בין כוונת האדם לפרשנות האובייקטיבית של דיבורו? גם בשאלה זו אפשר למצוא סתירה בין שתי סוגיות:

במשנה בהמשך מסכת נדרים (יח:) נאמר "סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל". כלומר, בפרשנות הנדר הולכים אחר כוונת האדם גם אם דבריו עצמם מטים לכיוון של פרשנות אחרת.

מאידך, בגמרא (כד:-כה.) מתואר אדם שאמר "כעולי מצרים", וטוען שהתכוון לקן של נמלים שאותו הוא מכנה בשם "עולי מצרים", ועל כך אומרת הגמרא "כי משתבע אדעתא דידן משתבע [כשנשבע, על דעתנו נשבע]". דהיינו, אין כוונתו הפנימית של האדם יכולה לסתור את הפרשנות המקובלת של דבריו!

כיצד ניתן לפתור סתירות אלו? אנו נבקש להצביע על חלוקה העולה מתוך הסוגיות: חלוקה בין נדרים לשבועות. אם נשוב ונתבונן בסוגיות שהזכרנו לעיל אפשר יהיה לראות על-נקלה את החילוק בין שני תחומים אלו.

סוגיית "ידות נדרים" המאפשרת החלת נדר ללא דיבור שלם, נאמרה דווקא בנדרים ולא בשבועות, ולעומתה הסוגיה במסכת שבועות שדורשת "שיוציא בשפתיו" נאמרה בשבועות בלבד. כך גם בעניין הפרשנות- המשנה שנתנה לאדם את הסמכות לפרש את דבריו על פי כוונתו נאמרה ביחס לנדרים, ואילו הגמרא שקבעה שכל אדם "אדעתא דידן משתבע" התייחסה לשבועות.

מדוע לחלק בין תחומים אלו? מדוע הנדרים נקבעים על פי דעת האדם ואילו השבועות על פי מוצא שפתיו? בעל ספר החינוך (מצווה ל, בדילוגים), הסביר את ההבדל שבין נדרים לשבועות:

"כי פירוש נשבע הוא לפי דעתי, שגומר האדם בלבו ואומר בפיו, להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם. כלומר שנפעל בדבריו להיותו קיים במה שאמר.

ובעניין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור. וזה העניין שיש בנו כח לאסור המותר, ועניין זה הוא דומה להקדש."

כלומר, השבועה היא מצב שבו האדם משעבד את עצמו למילים שהוא מוציא מפיו, ואילו הנדר הוא מצב שבו האדם יוצר קדושה ואיסור בחפץ מסוים. ממילא מסתבר, שבשבועה העיקר יהיה במילים שיוצאות מפיו של האדם וכובלות אותו, ואילו בנדרים העיקר הוא רצונו של האדם להחיל את הקדושה.

מאמר זה הוא תמצית מתוך מאמר שיצא כעת בקובץ "מאמר הפלאה", המקבץ את מאמריהם של חברי ורבני הכולל הגבוה בישיבת הר עציון על מסכת נדרים. הקובץ, היוצא עם מלאת שלושים להסתלקותו של מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (ומוקדש לזכרו), מכיל את פירות הלימוד המשותף עמו ובמחיצתו. [את המאמר המלא אפשר למצוא בקישור.]