אריאל ז"ל

משה פייגלין , ז' בסיון תשע"ה

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90

קראתי ושוב קראתי את מכתבו של אריאל רוניס ז"ל, מנסה להבין מה מביא אדם טוב, תורם ומצליח שכזה - איש משכמו ומעלה, להתאבד בגלל שטות שכזו.

זה לא הפוסט שהרג את אריאל – בוגר השב"כ,
הוא לא נערה שבני כיתתה צחקו עליה ברשת.
יש כאן משהו הרבה יותר עמוק.

אריאל הוא קורבן של פוליטיקלי-קורקט קטלני – וקורבן של עצמו.
והוא יותר מאשר רמז לכך במכתבו.

הוא הבין שמישהו כתב לה את הפוסט הזה. הבין שמישהו דאג להריץ ולארגן את 6000 השיתופים. יש מי שיודע להמתין ולזהות הזדמנויות, יודע למשוך בחוטים ולייצר את הראיון אצל רפי רשף וכל "הפסטיבל התקשורתי".

הוא הכיר היטב כיצד זה פועל – הוא לא היה טיפש – הוא הרי יודע כיצד עובדים מאחורי הקלעים.

והוא יותר מרומז שבהזדמנות אחרת גם הוא היה מתגייס.

הבעיה אינה ב'אח הגדול', הבעיה היא ש "הגברת טעתה בבחירת המטרה".

אריאל ז"ל הוא טרגדיה שמזכירה לי גנראל סובייטי גיבור, שמזוהה לחלוטין עם מטרת המלחמה, ופתאום מוצא עצמו מסומן כ 'צד השני' והוא מבין שמהטריבונל הזה אין חזרה...

הוא היה קורבן של השיטה ומשועבד אליה בעת ובעונה אחת. לא היתה לו זהות אחרת מלבד זו שנלקחת עכשיו ממנו. בכל גידוף אחר מסוגל היה לעמוד – אבל "גזענות"?

רק התאבדות תנקה ממנו עכשיו את הכתם הזה.

בלי החשוב מכל - משפחה – שגם היא לא שייכת לסט הערכים הרלוונטי

בלי שום עוגן אחר בעולם מלבד הזהות שבחר ומוכחשת עכשיו על ידי עולם ומלואו.

למה נותר לחיות?

.....
עקבו אחר התגובות
רבות מתוכן תהינה ביקורתיות וזה כמובן לגיטימי וחשוב

ואז יגיע הגל המאורגן – הלא ענייני – טבח האופי הממוקד
שימו לב כיצד המפלצת שהרגה (בטעות) את אריאל –

מתעוררת.