על כבוד, משטרה וגלעד ארדן אחד

לארדן יש רעב ביצועי וגם יכולות גבוהות. מה שאין לו זו משטרה עם גאוות יחידה.

ד"ר יועז הנדל , ח' בסיון תשע"ה

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

ביום שאחרי הפגנת בני העדה האתיופית בתל־אביב הגיע אליי מסר דרך עמוד הפייסבוק. הכותב היה שוטר מאוכזב, שלדבריו מחבב אותי בדרך כלל ומזדהה עם רוב הדברים שאני כותב. הפעם לא.

"למה כתבת שהמשטרה מפגינה אלימות כלפי בני העדה האתיופית?" הוא שאל. "אנחנו עובדים קשה, ימים, לילות. מתמודדים עם כל הבעיות של המדינה הזאת ‑ כמעט ללא אירועים חריגים ‑ ובסוף דווקא אתה כותב על אלימות מצדנו. אנחנו הפכנו להיות שק החבטות של מדינה שלמה, ואתה שיתפת פעולה".

הצטערתי על הדברים. חשבתי לענות לו, אבל בסוף המילים שלו נשמטו משולחן העבודה. היה זה מאמר שלם על ההפגנה בתל־אביב, שבו דווקא קראתי לבדוק את הטענות אבל לתת גיבוי למשטרה. הוא בחר להתמקד במשפט אחד.

רגישות היתר של אותו שוטר, וכך גם שוטרים אחרים שאני מכיר, מוצדקת. המשטרה היא החצר האחורית של מערכת הביטחון הישראלית. לא בשל התקציבים או המשאבים החסרים, אלא בשל הכבוד. ומי שלא מבין את המשמעות של כבוד בפעילות מבצעית, לא מבין איך בני אדם פועלים.

מגיל 18 וכמעט עד גיל 30 שירתתי בצבא ובמערכת הביטחון. היו לי ימים קשים יותר ופחות, אבל תמיד הרגשתי שהחברה הישראלית מעריכה אותי. ראשי ממשלה ושרי ביטחון דיברו על חשיבות העבודה, ספרים נכתבו, סרטים נעשו ובסביבה הקרובה שלי ליטפו לי את האגו. הגעתי מתוך אידיאולוגיה, ואז גיליתי שבכל אידיאולוגיה יש גם אגו. בשפה נקייה זה נקרא "גאוות יחידה".

בניגוד אליי, את המשטרה אף אחד לא ליטף. כשצילמו סרטים תמיד היה זה סביב דמויות כמו השוטר אזולאי. כשפירסמו כתבות היה זה סביב מחדלים שונים ומשונים. אפילו ביום הזיכרון שוטרים שנפלו נדחקים לקרן זווית. מתי ראיתם ביום הזיכרון סרטי נופלים מהמשטרה או מפעלי הנצחה?

מי שהתגייס למשטרה ידע שהוא בא לעבוד בשביל משכורת בינונית ועם מעט תמיכה מבחוץ. הצבא יעשה יחסי ציבור עם חטיבת דובר צה"ל, והמשטרה תישאר בצל – עם תפילה שלא יגלו עוד ניצב שהטריד מינית או שוטר אלים.

את אותה תחושה אפשר למצוא במערכת הפוליטית. חוסר המשיכה לפעילות המשטרתית. אם יש מקום שבו ניתן לבצע רפורמה משמעותית, לשנות במשהו את חיי מיליוני ישראלים, הרי שזה המשרד לביטחון פנים. יותר מכל משרד אחר. ג'וליאני עשה זאת בניו־יורק והפך לגיבור לאומי, בישראל יש בעיות חמורות יותר אבל אין ג'וליאנים. מי שגר מחוץ לאזור גוש־דן מכיר את אוזלת היד הישראלית בתחום ביטחון הפנים: גניבות, פשיעה חקלאית, פריצות לבתים. מי שמתלונן, עושה זאת מטעמי ביטוח. אף אחד לא מצפה שפורצים או גנבים ייתפסו. מי שגר כמוני, במושב ליד קו התפר, לא מצפה אפילו לחקירה.

המשרד לביטחון פנים אמור להיות הזדמנות לכל שר שמבקש להוכיח את עצמו וסיכון לכל מי שרוצה שקט תעשייתי. הנה תזכורת: באמצע מערכת הבחירות, כשליברמן הכריז שהוא מבקש את תיק הביטחון, הודיעו בנט ואנשי הבית היהודי שאיילת שקד תהיה השרה לביטחון פנים. זו הייתה חרב פיפיות. המשרד כולל בתוכו מתקפות מצד ימין על עליית יהודים להר הבית ושאלות על הביטחון בירושלים בנגב ובגליל. כשהגיע הזמן להכריע, העדיפו בבית היהודי את תיק המשפטים. נשכחו ההכרזות לאור המחיר.

המינוי של ארדן כשר לביטחון פנים מגיע אף הוא מתוך בחירה שלא מרצון. אחרי שזה מה שנשאר. לארדן יש רעב ביצועי וגם יכולות גבוהות. מה שאין לו זו משטרה עם גאוות יחידה. אחרי שרפורמת התקשורת שלו נבלעה אל בטן הלווייתן, הוא מוצא עצמו עם תיק מסובך בהרבה ועוד שני תארים מיותרים לשם הפיוס. כדי להצליח במשרד הזה צריך זמן, תמיכה מצד ראש הממשלה, תוכנית מקיפה וכבוד. מלבד הכבוד ספק אם יש לו את שאר המרכיבים.