ובחרת בחיים

תופעת ההומולסביות היא מנגנון הרס עצמי מתוחכם של הטבע. חברה שנותנת לגיטימציה לתופעה היא חברה שלא יהיה לה דור המשך.

מרדכי קרפל , ט' בסיון תשע"ה

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע

שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ

שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר (ישעיהו, ה', כ' )".

נושא הקהילה הלהט"בית הפך בשנים האחרונות למרכזי בשיח הציבורי. העלאתו החוזרת ונשנית של הנושא ולהט המחלוקת סביבו איננם משקפים רק רצון לתקוף ולנגח, אלא גם ציפייה ותקווה – לא תמיד מודעות כנראה – להשמעתה של עמדה שפויה בסוגיה.

בכדי להתמודד כראוי עם הסוגיה יש צורך, קודם כל, להבחין היטב בין התופעה כשלעצמה, לבין קורבנותיה, הלהט"בים ותומכיהם.  

תורת ישראל מגדירה את התופעה באופן ברור וחד משמעי כ"תועבה" והגמרא מרככת ומסבירה – "תועה אתה בה". זו איננה עמדה חשוכה, פרימיטיבית או הומופובית. זוהי קודם כל נורת אזהרה אדומה ובוהקת, בדיוק כמו אותם אורות שפוגש נהג במחסום במפגש הכביש עם פסי רכבת הבאים להתריע על סכנת החיים שבחציית המסילה.

התופעה עצמה היא מנגנון של הרס והשמדה עצמיים; מנגנון התאבדות אינדיבידואלי וקולקטיבי. הגדרתה כתועבה איננה טאבו, קללה או שנאת האחר. היא קודם כל חסד גדול; חסד עם החיים, עם האומה, עם החברה, עם האנשים שנפלו ברשתו של מנגנון ההרס העצמי המתוחכם הזה, ובעיקר עם אלו שמועדים להצטרף אליהם.

הגדרת התופעה כתועבה היא עוגן הצלה שמושיטה לנו תורת ישראל על מנת לשמור את עצמנו, כיחידים וכחברה, מלהיסחף במערבולת ההרס העצמי הזו. מטחנות ההיסטוריה טחנו הרבה תרבויות ואימפריות. סוגים שונים של מנגנוני הרס עצמי מחסלים תרבויות מתנוונות שתם זמנן. נצח ישראל מתאפשר אודות לדבקותנו בתורת ישראל, שהאמיתות שלה מאפשרת לנו לנצח את התהליכים ההיסטוריים, התודעתיים והתרבותיים הללו, במקום להיכנע להם.  

כשל מוסרי

גם במושגים דארוויניסטים תופעת ההומולסביות איננה יכולה להיות מובנת אלא ככשל מוסרי – בחירה בקץ החיים במקום בהמשכתם לנצח. קדושת החיים נבחנת בין היתר, ברצון להמשיכם ובנכונות להעניק אותם לדור הבא. ההומולסביות היא דרך מתוחכמת של מנגנוני הטבע והבריאה להביא את הקץ על תרבות שאיבדה את רצון החיים שלה.

חברה שנותנת לגיטימציה לתופעה, כל שכן שיוצרת סביבה אידיאליזציה, היא חברה שלא יהיה לה דור המשך ושגוזרת על עצמה מיתה (ופתרונות של אימוץ ופונדקאות אינם משנים את העובדה הזו באופן מהותי).

החיים האורגניים – הביולוגיים, הפיזיולוגיים, הפסיכולוגיים, החברתיים התרבותיים והלאומיים – מלאים במנגנוני הרס עצמי. בדרך כלל הם "בארון". לטנטיים, רדומים, נעלמים, מצויים ברקע, לא מפורשים. הם אורבים אי שם, בדרך כלל במינון נמוך שלא מזיק לאורגניזם. הם ממתינים לשעת הכושר.

ככל שהאורגניזם בריא, הוא מתמודד עם יצרי ההרס הללו, דוחה אותם, מתחסן, ובזכות קיומם הוא מפתח נוגדנים ומשפר את בריאותו. תפקידם בבריאה הוא ממש כמו אותו חיסון שאנו מקבלים במרפאה, שתפקידו להשתיל בנו את המחלה, על מנת שהגוף יתמודד עמה ויתחזק.

אבל ברגע שהאורגניזם – הפרט, החברה, התרבות או האומה – מתחיל להתנוון, לאבד את חיוניותו ואת רצון החיים שלו, יצרי ההרס הללו יוצאים מן הארון ומתחילים לתקוף. תפקידם הוא לסלק מן החיים אורגניזמים חלשים ומנוונים, על מנת להצמיח במקומם חיים חדשים ובריאים. 

שלושה מעגלים

כשעוברים אנו מברור התופעה כשלעצמה, לברור היחס לאינדיבידואלים שנכשלו בה, יש גם לעבור מרוח של שלילה נחרצת, לרוח של חמלה, רחמים, אמפטיה ורגישות.

הכשל המוסרי ההומולסבי מתפשט בשלושה מעגלים עיקריים הבנויים זה על גבי זה. ישנם כאלה שנוצרו כך מטבע ברייתם. מדובר כנראה במעטים מאד, בשברירי אחוזים מן האוכלוסייה. הם אלה שנבחרו בהשגחה פרטית, בגזירת גורל, לשאת את יסודות המנגנון, לטובת בריאותה וחוסנה של החברה כולה.

בדיוק כפי ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ", שכן לתופעת העוני ולמציאותם של עניים בחברה ישנו תפקיד מוסרי חשוב (הרב קוק), כך נפל בגורלם של אותם יחידים תפקיד נורא וכפוי טובה זה. אנשים אלה ראויים לכל הבנה חמלה ואמפטיה אפשריים. אפשר ש"טיפולי המרה" יכולים לעזור לסוג זה של אנשים; אפשר שהם אמורים לקבל על עצמם את המציאות המרה הזו ולהתמודד עמה במישור המוסרי.

בדיוק כפי שלא ראוי להעניק לגיטימציה מוסרית לקלפטומניה, למרות שגם גורמים ביולוגיים עשויים לחולל אותה, כך גם באשר למעגל זה של תופעת ההומולסביות, ובכל זאת – קשה לבוא בדרישות לכלולים בו. אבל לא הם עיקר הבעיה. הבעיה היא בשני המעגלים הנוספים.

מעגל שני, רחב קצת יותר בהיקפו, הוא מעגלם של אנשים מושחתים מבחינה מוסרית. אנשים אלה איבדו את קנה המידה המוסרי, וכל פריצות שהיא נראית להם לגיטימית, מפתה ומושכת. נוח לו לעבד בהפקרות, אומרת הגמרא. באומות העולם הפקרות כזו היא דבר מצוי; בישראל, תודה לא-ל, בימים כתיקונם היא מצויה הרבה פחות.

המעגל השלישי, והוא הרחב בהיקפו והחשוב יותר לענייננו, הוא מעגל הקורבנות התמימים של מנגנון ההרס העצמי הזה – אנשים שזהותם המינית רופפת. בתרבות בת זמננו, על כל תופעותיה הידועות, לא פלא שצעירים רבים מהססים, חסרי בטחון ומבולבלים ביחס להגדרתם העצמית בכלל וביחס לזהותם המינית בפרט.

לא פלא שאצל רבים, רבים מידי, התהפכו היוצרות, כתוצאה מהתעמולה הלהט"בית והלגיטימציה התרבותית שהיא מקבלת בחברה המערבית. שני המעגלים האחרונים הם קורבנותיה של תעמולה זו, שמנסה לשכנע אותם, ואת החברה כולה, שמדובר בגזירת גורל ולא בבחירה חופשית או בהכרעה מוסרית. בכך מחזקת תעמולה זו את בלבולם של בני הדור הצעיר ומפילה אותם במלכודת.

כידוע, כל ניסיון להתריע מפני הלגיטימציה החברתית-תרבותית-ציבורית של התופעה, הוא יעד לתוקפנות ארסית של חברי "הקהילה הגאה". התוקפנות הזו היא כיסוי לרגשות אשמה, לחוסר ביטחון ולחולשה מוסרית. היא חושפת את רדידותם של אינטלקטואלים אנשי תקשורת ופוליטיקה רבים, ואת חוסר האחריות שהם מגלים בכניעתם לה. אסור שתוקפנות זו תרתיע גם אותנו. אנו חייבים למחות ולהתריע. לא משנאת ההומולסבים או רדיפתם חלילה, ולא מהומופוביה או שנאת האחר. אנו חייבים זאת לריבונו של עולם, לעם ישראל ולנצח ישראל – לבריאות החיים הישראליים – כמו גם לקורבנות הלגיטימציה הזו עצמם.

שיח הזכויות

היהדות איננה כופה על הפרט את אורח חייו, את בחירותיו המוסריות או את העדפותיו המיניות, לא בגלל ליברליות או "זכויות הפרט" ולא משום שזכותו לעשות ככל העולה על רוחו, כפי שטוענת המחשבה המערבית. אין לו באמת זכות מוסרית כזו.

היהדות לא כופה עליו את חובותיו המוסריות משום שהעיקרון של חופש הבחירה הוא עיקרון יסוד ביהדות. האידיאל הישראלי של תפארת האדם מחייב חירות וחופש בחירה. אי אפשר להיות ישראלי שלם בכוח ובכפיה.

התופעה הלהט"בית, המשקפת כאמור יצר הרס אינדיבידואלי וקולקטיבי – פגיעה בדור הזה בדורות הבאים ובדורות שעברו – איננה זכאית ללגיטימציה ציבורית. קורבנותיה גם לא זכאים לזכויות יתר, כמו הטבות כלכליות הניתנות למשפחה המסורתית. את אלה מעניקה מדינת הלאום היהודי למשפחה המסורתית מתוך ראייתה כאבן פינה בבניין האומה. היהדות כן מגינה על זכויותיהם הפרטיות של הלהט"בים ועל חופש בחירה שלהם לעשות בביתם (!) ככל העולה על רוחם. לא משום שזוהי זכותם, אלא משום שהיא מותירה להם את חופש הבחירה.

לחזור לארון

התופעה הלהט"בית חייבת "לחזור לארון", למצבה הלטנטי, הרדום. אנו, שדבקים בתורת ישראל, אחראיים בפני ההיסטוריה הישראלית להדליק את כל נורות האזהרה האפשריות. לא להסס ולא לשתוק. גם לא לשנוא או לרדוף כמובן. יש לנו עיגולי הצלה עבור האומה כולה ואם אנחנו לא נושיט אותם לקורבנות – ברגישות ובנחישות – אף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת.

הרוב היהודי במדינה חפץ חיים, בריא ובעל אינסטינקטים טבעיים איתנים והוא מבחין היטב בין חושך לאור ובין אמת ושקר. אבל אין לו לגיטימציה לתחושותיו הבריאות והטרור הלהט"בי לא מאפשר לו לבטא אותן. הרוב היהודי יודע שהתופעה הלהט"בית פסולה, אלא שאין לו הצדקה והסברה לידיעה זו במקורותיו התרבותיים העכשוויים.

הבסיס היחידי שיכול להצדיק את תחושותיו הבריאות ולהעניק להן לגיטימציה הוא תורת ישראל והדבקים בה. לכן אסור לנו לשתוק. חובתנו המוסרית היא להתריע – ברגישות אבל בנחישות.

עלינו לשלול את התופעה אבל לחבק את קורבנותיה, שכן "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא".