ספר במדבר – סיפורים ומצוות

הרב שמואל זעפרני , י' בסיון תשע"ה

הרב שמואל זעפרני
הרב שמואל זעפרני
צילום: עצמי

פרשת במדבר שפתחה את החומש כולו עסקה בסידור מפורט של מחנה ישראל. פסוקים ארוכים הוקדשו לתיאור מקומו של כל שבט ושבט סביב למשכן.

המפקד נועד בפשוטו ליצירת 'צבא ישראל' כהכנה למסעו של העם לארץ ישראל, וסדרי החנייה בכלל נועדו לעצב את תנועתו של מחנה ישראל במדבר. בפרשת בהעלותך (י, יא) נקרא על תחילת תנועת המחנה, וזאת בהמשך ישיר למתואר בפרשת במדבר על סדרי המחנה.

חומש במדבר עוסק, כמשתמע משמו, בקורותיהם של עם ישראל במדבר, ולכן הוא סיפורי באופיו והוא ימשיך מפרשת בהעלותך והלאה לספר על מה שהתרחש בחיי המדבר. באופן תמוה, קיימות בפרשת נשא כמה פרשיות החורגות לכאורה מן התיאור של חיי ישראל במדבר ונראות כלא קשורות לחלוטין להקשר התוכני שבו הן ממוקמות. כוונתי היא בעיקר לפרשיית אשם גזלות (ה, א-י), פרשיית סוטה (ה, יא-לא) ופרשיית הנזיר (ו, א-כא). השאלה שתעמוד במוקד עיוננו היא מה מקומן של פרשיות אלה דווקא כאן, בתווך שבין תיאור סדרי המחנה ובין תיאור תחילת המסע עצמו.

כדי להציע יריעה רחבה יותר לשאלה זו נצטט חלק מהקדמתו של הרמב"ן לחומש במדבר, שם הוא כתב את הדברים הבאים:

והספר הזה כולו במצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא, וספר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב וצוה איך תחלק הארץ להם. ואין בספר הזה מצות נוהגות לדורות זולתי קצת מצות ובעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה.

כאמור לעיל, עיקרו של ספר במדבר הוא סיפורי. קביעה זו, המקובלת גם על הרמב"ן, מעוררת את השאלה מדוע שולבו בתוך הספר מצוות. הרמב"ן מבחין בין שני סוגי מצוות שמופיעות בספר במדבר. סוג אחד הוא 'מצוות שעה', כלומר אותן מצוות השייכות לשעתן בלבד, כגון ההקפדה הנדרשת בסידור המחנה דווקא לפי הסדר המתואר בכתוב, מצוות קידוש הלוויים והנסיעה והחנייה לאור תנועתו של הענן. על המצוות הללו אין כלל שאלה מה מקומן, שכן הן מהוות חלק אינטגראלי מהתיאור של המתרחש במדבר. לצידן, יש בספר במדבר מצוות מסוג אחר – 'מצוות הנוהגות לדורות', כגון הפרשיות ההלכתיות בפרשת נשא, שהזכרנו לעיל, פרשיית ציצית בסוף פרשת שלח, או פרשיית התמידין והמוספין בפרשת פנחס.

הרמב"ן מציין כעובדה את אזכורן של 'המצוות הנוהגות לדורות' בספר במדבר, תוך שהוא מזכיר שחלקן הן מצוות הקשורות במעשה הקרבנות שלא נשלם עניינן ההלכתי בספר ויקרא – תורת הכהנים – אך הוא אינו מסביר מדוע לא הושלם העניין ההלכתי במקורם של דברים בספר ויקרא והיה צורך לדחות חלק מהעיסוק בהם לספר במדבר. למשל, מדוע פרשיית פרה אדומה המצויה בפרשת חקת לא נזכרה יחד עם דיני הטומאה והטהרה בפרשות תזריע ומצורע, או למה לא נזכרו דיני התמידין והמוספין שבפרשת פנחס יחד עם פרשיית המועדים בפרשת אמור.

כאמור, במאמרנו זה נייחד את עיוננו לשאלת מקומן של הפרשיות בפרשת נשא.

מקומן של הפרשיות הלא קשורות

פרשיית אשם גזלות נאמרה אף היא כבר בספר ויקרא (ה, כ-כו). השוואה בין הפרשיה בויקרא לפרשיה בפרשת נשא מלמדת שמה שהתחדש אצלנו הוא הדין: "וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיקֹוָק לַכֹּהֵן" (ה, ח), וכלשון רש"י שמה שהתחדש בפרשיה הוא "גזל הגר שהוא נתון לכהנים" (רש"י ה, ו). כלומר, במקרה שהנגזל הוא גר, שאין לו יורשים ואין מי שיתבע את חובו, על הגזלן לשלם לכהן. מהפסוק הבא: "וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ה, ט) עולה שדין גזל הגר נתפס כסוג נוסף של מתנת כהונה. הדבר אומר כמובן דרשני: הרי מתנות הכהונה, דוגמת התרומה, הביכורים וחלקי הקרבנות הניתנים לכהן, קשורים לעולם הקדושה ובשל כך הם מורמים עבור הכהן, אך מה לרכוש גזול, השייך לתחום הממוני שבין אדם לחברו, להינתן כמתנת כהונה?

דומה שיש לראות את החידוש הזה בהקשר למיקומה של הפרשיה: היחס בין מחנה השכינה למחנה ישראל והופעתו של זה הראשון בתחומו של האחרון. בספר במדבר מודגש שהכהן אינו רק משרת בקודש ומקריב את קרבנות העם. הכהן הוא דמות משפיעה על העם, כפי שניתן ללמוד מפרשיית ברכת כהנים המופיעה דווקא בפרשתנו ("כה תברכו את בני ישראל" – מצווים הכהנים). החידוש בפרשיית אשם גזלות מלמד שהכהן אינו 'איש קודש' בלבד העסוק במקדש וקודשיו, אלא עליו להיות מעורב בחיי העם הפשוטים והנמוכים, על סיבוכיהם ובעיותיהם שבין אדם לחברו. נקודת מבט זו היא ייחודית לפרשתנו, הרואה את השראת השכינה במחנה ישראל כולו.

פרשיית הסוטה מרחיבה את הנקודה הזו עצמה אלא התא המשפחתי. בעניינה של הסוטה, לא רק שהכהן מעורב בסכסוך שבינו לבינה והתורה מצווה עליו להיות פעיל ומוביל את כל התהליך הנדרש בפרשיית הסוטה, אלא התהליך כולו מתבצע במשכן. כפי שראינו בפרשיית אשם גזלות, על הכהן להיות מעורב בענייני החברה ובעיותיה בעניינים ממוניים, וכעת בפרשיית הסוטה הכהן נוטל חלק פעיל בענייני שלום בית. הרעיון אפוא הוא אותו רעיון: הרחבת תחום מעורבותו של הכהן אל חיי העם גם אל הסכסוכים האפשריים שבינו לבינה.

פרשיית הנזיר עוסקת מזווית אחרת באותה נקודה עצמה. לא שאלת מעורבותו של הכהן בחיי הקהילה עומדת בה לדיון, אלא שאלת יכולתו של היחיד מישראל להתקדש ולפרוש מחיי החברה. בין הנזיר ובין הכהן הגדול קיים דמיון רב:

הפסוקים האמורים בכהן הגדול:

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם: וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא: וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְקֹוָק (ויקרא כא, י-יב)

מזכירים מאוד את האמור בפרשתנו ביחס לנזיר:

כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיקֹוָק קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיקֹוָק עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיקֹוָק (ו, ה-ח).

ניתן לומר כי הנזיר מבקש לעשות את התנועה ההפוכה מזו שבפרשיות אשם גזלות וסוטה. בעוד שבשתיהן הכהן, נציג מחנה השכינה, 'יורד אל העם' ועוסק בשפיר ושליה חברתיים – בפן הממוני והמשפחתי – בפרשיית הנזיר עומדת לדיון השאלה אם האדם מ"מחנה ישראל" יכול לפרוש מחיי חברה ולנהוג בחייו פרישות בדומה לכהן. התורה מאפשרת חיי נזירות ופרישות לאדם מישראל לא באופן גורף אלא בתנאים מגבילים.

סיכום

פרשת נשא מלאה בפרשיות קטנות וגדולות אשר ממבט ראשון לא ברור מה מקומן בתוכה. יש אשר ראו ברצף הפרשיות קשר אסוציאטיבי בלבד, או על דרך הדרש קשר תוכני-חינוכי המחבר בין פרשיה לרעותה. בעיוננו זה ביקשנו להציע נקודת מבט על דרך הפשט שביכולתה להסביר את מקומן של הפרשיות דווקא בפרשת נשא. פרשת נשא מהווה חוליה מחברת בין פרשת במדבר שלפניה, המציבה את סדר מחנה ישראל כפי ההנחיה האלוקית עבורו, ובין פרשת בהעלותך שלאחריה, המתארת את תחילת המסע של העם במדבר בפועל. מתחדשת בפרשת נשא נקודת המבט הכלל ישראלית של השראת השכינה במשכן.

השראת השכינה במחנה ישראל כולו גוזרת את הצורך לשמור על המחנה בקדושתו ולפיכך להרחיק מעליו את הטמאים. כמו כן דמותו של הכהן הופכת בו להיות מעורבת בחיי הקהילה והחברה. הכהן יוצא בפרשה זו באופן מטאפורי מ'מגדל השן' של המשכן, אל סיבוכי החיים שבין איש לרעהו ובין איש לאשתו, זאת, כחלק מן התפיסה הכללית של חומש במדבר הרואה את המשכן כמקום קדוש שלא רק ללמד על עצמו יצא (כפי שעולה מחומש ויקרא), אלא להקרין על המחנה כולו יצא. באופן דומה אפשרה פרשיית הנזיר בתנועה הפוכה לכל אדם מישראל להידמות לשעה לכהן גדול. הזיקה שבין מחנה שכינה למחנה ישראל, שהיא המבוקש של החומש, באה לידי ביטוי הפוך בפרשיית הנזיר, אך היא משמרת את אותו העיקרון של יחס בין מחנה השכינה ונציגו הכהן ובין האדם ממחנה ישראל.