שנה לחטיפה - השמועות והוואטסאפ

גם היום אני ממשיכה ללמוד את הכלי הזה שדורש זהירות גדולה מאוד. גם היום אני שוב ושוב מוצאת את עצמי נכווית ממנו.

אורנית עצר , ט"ו בסיון תשע"ה

אורנית עצר
אורנית עצר
צילום עצמי

יום שישי בבוקר, לפני שנה, נכנסת למסיבת הסיום של ביתי הצעירה בגן. הווטסאפ לא מפסיק לטרטר והשמועות על החטופים מתחילות להגיע.

במהלך ההופעה, אותה לא ממש ראיתי, קיבלתי למעלה מ-100 הודעות. חצי מהן דיווחים מגורמים רשמיים והחצי השני של חברים שמנסים לברר איתי מה קורה.

בימים שחלפו עד למציאת הגופות קיבלנו שיעור או שניים בווטסאפ. אני אפילו קצת האמנתי לחלק מההודעות - פשוט בגלל שהלב רצה להאמין.

לפתע התקבלה ההודעה על מציאת החטופים. תוך כדי שאני קוראת אותה אני מקבלת שוב הודעות מחבריי – זה נכון? זה אמיתי?

לרגע עניתי כן! ואחרי שניה כתבתי לא!!! פתאום זיהיתי שההודעה ממש לא אמינה ולא מנוסחת כפי היה מצופה מהודעה כזו.

הלב שוב נפל עם רצון גדול להתנתק מהווטסאפ.

וביום הקשה ביותר, יום מציאת הגופות, השמועות על כך כמובן שוב הגיעו אליי בוווטסאפ. הפעם הייתי יותר זהירה, בדיוק אכלתי ארוחת ערב שהסתיימה באמצע, חיכיתי מעט לפני שלחשתי לבעלי 'מצאו אותם'. הארוחה הבאה שלי היתה רק 24 שעות לאחר מכן. המידע לא נקלט ושום דבר לא נבלע.

בקיץ הווטסאפ המשיך לעבוד שעות נוספות. כולם זוכרים את היום שבו התפוצץ הנגמ"ש ושמות ההרוגים (וגם שמות של חיילים שממש לא נהרגו) רצו בהודעות. עוד תזכורת מכאיבה על כוחו של הווטסאפ.

תמונה אחת שקיבלתי בווטסאפ זעזעה אותי במיוחד – ערימה של ארונות מוכנים עבור ההרוגים. אולי אפשר היה לכתוב לפני כן "מכיל תוכן פוגעני". אין לאן לברוח. אין לי איך להגן על עצמי והכלי חסר הסינון מכה בי שוב.

בשבוע שלאחר מכן יצאנו לחופשה המשפחתית. החלטנו לצאת למרות הכול. ניסינו קצת להתנתק אבל באמת אי אפשר. הילדים קופצים ונהנים ואנחנו שקועים בתוך הטלפון עם הידיעות המציפות אותו. בשעת ערב בצימר. שוב הווטסאפ. אזעקה בפסגות אבל אנחנו בצפון.

גם היום אני ממשיכה ללמוד את הכלי הזה שדורש זהירות גדולה מאוד. גם היום אני שוב ושוב מוצאת את עצמי נכווית ממנו. שוב ושוב מצטערת על תמונה שפתחתי ועל מידע שהגיע אליי. רק רגעי הקסם שאפשר לשלוח לסבא וסבתא ברגע האמת מכפרים על כל הרע שבוווטסאפ. החיוך שעולה על פניה של אימי שווה הכול.

שנזכה לבשר רק בשורות טובות.