המנורה משער טיטוס

הרב ישי אביעזר , ט"ז בסיון תשע"ה

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", מצווה התורה את אהרון הכהן בפרשתנו. מלמד רש"י: 'שלושה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלושה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי.

ולמה? כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך'. צורת שלהבות הנרות העולות שלא כדרך הטבע, מלמדות שתפקיד המנורה אינו להאיר כבדרך הטבע. מהו אם כן תפקידה של המנורה?

מתברר על פי הגמרא (שבת כב), שיש למנורה ייעוד בינלאומי. על הכתוב "מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד יערוך אותו אהרון" (ויקרא כד), היא אומרת: 'וכי לאורה הוא צריך? והלוא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל'. יכירו וידעו כל יושבי תבל, שיש נציגות אלוקית בעולם, ויש לה שגרירות בירושלים.

את האור הזה, האירה המנורה במשכן המדברי ובמקדשים בארץ ישראל. אך הוא נבזז מהמקדש השני על ידי הרומאים, והגיע לרומא. הקיסר דומיטיאנוס, שבנה שער ניצחון לאחיו טיטוס בן אספסיאנוס, כסמל לניצחון על יהודה בארץ ישראל בחורבן בית שני, הבליט על השער את תהלוכת הניצחון של הרומאים. שבויים יהודיים האוחזים בכלי המקדש, נראים נושאים את מנורת המקדש ועוד כלים נוספים. התבליט הזה, היה סמל לדורות, לניצחון ולהשפלה של ישראל, על ידי העמים הפורעים בהם.

עם קום המדינה, החליטה הממשלה לעצב את סמל המדינה מהדגם של המנורה בשער טיטוס. ראש מבקרי ההחלטה היה הרב הראשי דאז הרב יצחק הלוי הרצוג זצ"ל, שכתב שהמנורה שבשער טיטוס אינה מנורת המקדש. ונימוקו עמו: מנורת המקדש לא עמדה על בסיס מתומן אלא על שלוש רגלים. ועוד זאת, שהגילופים על בסיס המנורה, מתארים דמויות מיתולוגיות, שזרות ליהדות ומוגדרות כעבודה זרה.

אין חולק על דבריו ועל אמיתותם. אף הוא עצמו שיער שרגלי המנורה נשברו בעת טילטולה, ובמקומן נבנה הבסיס המתומן. מסקנתו היא שאין לקבוע מראה של מנורה מיתולוגית כסמל למדינה. דבריו נשארו כהד חולף, ומנורת השער הפכה לסמל המדינה. דווקא המנורה הרומאית שסימלה את ניצחון רומא על יהודה, היא ששבה וחזרה לירושלים אחרי אלפיים שנה, בניצחון היהודי על רומא. היש השגחה גדולה מזו?

תפילותינו מלאות בבקשות על נקמה, מהגויים שפרעו בנו. "נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך", "בת בבל השדודה אשרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלע" (תהילים קלז). "א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע" (תהילים צד), "ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו" (דברים לב). והנה אחרי מאות דורות ואלפי שנים מתגלה, שהאימפריה הרומאית שפרשה את שלטונה על חלקים נרחבים מהעולם, קרסה תחתיה, ומלכות יהודה הכבושה והמושפלת, קמה לתחיה, שבה לירושלים, בנתה מדינה ונטלה את מנורת טיטוס משער הניצחון והחזירה אותה למקומה.

גם אם אין זו מנורת המקדש, די אם היא הסמל שלה והאות להשפלה היהודית, כדי לראות בה את 'המחזיר שכינתו לציון'. אך המנורה השבה הביתה לא נקבעה לבדה בסמל המדינה. שני ענפי זית משני צידיה, מסמלים את המנורה מחזונו של זכריה הנביא. ייתכן שהאחים שמיר, מעצבי הסמל, ראו בענפי הזית את סמל ההתחדשות, כיונת נח השבה לתיבה ועלה זית טרף בפיה.

השילוב בין המנורה ובין ענפי הזית, המייצרים לה את השמן, מזכירה את נבואת הנביא (ד) על "מנורת זהב כולה וגולה על ראשה .. ושניים זיתים עליה אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה". הסמל הזה מזכיר את המנורה העתידה בנבואת זכריה, בה לשבעת קני המנורה, צמודים שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. הנביא לא רואה את מנורת המשכן או המקדש, כי אם את המנורה העתידה.

המראה הזה מזכיר את מספר החמישים, הסוכם את ארבעים ותשעת המוצקות-הצינוריות, המזרימות את השמן לקני המנורה. על תמיהת המלאך כיצד זה לא יודע הנביא לפרש את חידת הנבואה של המנורה, הוא מבאר במילות נצח: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות". המראה הנבואי של מנורת זהב עם זיתים, במראה של ארבעים ותשע וחמישים, אינו מראה של כוח כי אם של רוח.

את המראה הרוחני הזה מזכיר סמלה של מדינת ישראל. ולא זו אף זו. האחים שמיר שעיצבו את הסמל, עיטרו את המנורה בענפי זית, המונים שלושה עשר עלים מכל צד. המספר הזה כידוע, עולה למספר 'אחד' בגימטריה, המלמד על ה' אחד ושמו אחד. כנבואתו של הנביא זכריה בסוף ספרו, "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". זהו תפקידה של מדינת ישראל, המסומל בסמלה, לקרב את האידיאל הגדול הזה של מלכות ה' על כל הארץ.

האור של המנורה הוא אור ה', שעליו אומר הנביא שם: "והיה יום אחד הוא יוודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור". זהו אור המנורה השבה משער טיטוס. "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא", אומר הנביא ישעיהו (ל). אור שבעת הימים המוכפל מאור החמה, המוכפל מאור הלבנה, הוא מנורת שבעת הקנים מחזון זכריה, עם שבעת המוצקות לנרות אשר על ראשה, הנרמז בסמלה של מדינת ישראל.

הכל מעולף מכוסה ונסתר מעין כל, רמוז ומציץ מן החרכים, נכסה ונגלה, עיתים נראה ועיתים נסתר, המתקדם בזהירות איטית לקראת הופעתו הגלויה והגדולה. שם הויה של עשרים וששה, היוצא מתוך שלושה עשר עלי זיתים משני צידי המנורה, כמו הבא מלמעלה על שנים עשר השבטים, מתכונן לגאולה הגדולה שתופיע בירושלים. הכס המתמלא והולך, לקראת כסא ה' של הופעת השכינה במקדש, כבר נבנה ונסלל, מתפתח ומתקומם. כה אמר ישעיהו (יב): "זמרו ה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ".