ויהי בנסוע – ספר או פסוקים

הרב שמואל זעפרני , י"ז בסיון תשע"ה

הרב שמואל זעפרני
הרב שמואל זעפרני
צילום: עצמי

'ויהי בנסוע' – ספר בפני עצמו?

במרכז פרשת השבוע ניצבים שני פסוקים, שאנו נוהגים לומר את הראשון כל אימת שאנו פותחים את ההיכל ומוציאים את ספר התורה, ואת השני כאשר ספר התורה מוחזר אל ההיכל לאחר הקריאה בו:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: (י, לה-לו).

המיוחד בפסוקים הללו הוא שמלווה אותם תופעה ייחודית ויחידאית בתורה – הם מסומנים לפניהם ולאחריהם ב'סימניות', אותיות ן' הפוכות. סיבת קיומן המפתיע של הסימניות נידונה בדברי חז"ל הבאים:

תנו רבנן: ויהי בנסע הארן ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה.

רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו.

כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: +משלי ט+ חצבה עמודיה שבעה - אלו שבעה ספרי תורה. כמאן - כרבי.

מאן תנא דפליג עליה דרבי - רבן שמעון בן גמליאל הוא, דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן - כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.

פורענות שנייה מאי היא? - +במדבר יא+ ויהי העם כמתאננים. פורענות ראשונה - +במדבר י+ ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? - אמר רב אשי: בדגלים (שבת קטו ע"ב – קטז ע"א).

נחלקו אפוא תנא קמא (המזוהה בסוגיה עם רשב"ג) ורבי מהי סיבת הסימניות. שיטת רשב"ג נראית על פניה די סבירה. הסימניות אכן יכולות להעיד על מקומה הבלתי מקורי של הפרשיה, אולם שיטתו של רבי נראית תמוהה מאוד: האם ייתכן ששני פסוקים בלבד מתפקדים כספר מן המניין, בין שאר חומשי התורה הארוכים והגדושים? וגם אם נתעלם מבעיית האורך, מה משמעות הקביעה שדווקא שני הפסוקים הללו קובעים לעצמם מעמד של ספר בפני עצמו?

'ויהי בנסוע' בתפר שבין הטוב והרע

כידוע בפרשתנו הסתיימו ההכנות המרובות לקראת היציאה למסע במדבר. כל שבט מצוי היה כבר במקומו, והכל חיכו מן הסתם לפקודת התנועה, וזו אכן לא איחרה לבוא, בדמות עליית הענן, ככתוב:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן: וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה (י, יא-יג).

על תחושת האופוריה שאחזה במשה רבנו לקראת היציאה למסע ניתן ללמוד מהצעתו לחותנו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ (י, כט-לב).

מסתבר שמשה ביקש מחותנו שיצטרף אליהם למסע, מהיכרותו את תוואי הדרך במדבר ויכולתו בעקבות כך, להוות "עיניים" עבור בני ישראל. מה מציע משה לחותנו תמורת כך? הוא מציע לו טובה. שפע טוב. השורש טו"ב חוזר על עצמו בקטע קצר זה 5 פעמים, אך למרות אזכורו הרב, תוכנו עלום. לא ברור מהכתוב מהי מהותה של אותה טובה שמבטיח משה לחותנו.

מה שברור הוא שמשה מרגיש מצוין לקראת הבאות, ולכן הוא מבקש להרעיף על חותנו הרבה טוב. יש לזכור שבשלב הזה טרם היה ידוע על גזרת ההליכה ארבעים שנה במדבר, שנגזרה רק בעקבות חטא המרגלים. כלומר, האופוריה של משה, ואולי של העם כולו, נשענה על ההנחה שהנה במהירות יגיע העם לארץ ישראל.

וכך כתב הספורנו (י, לה):

ויהי בנסוע הארון. ללכת ולהכנס לארץ ישראל: קומה ה' ויפוצו איביך. כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה, שהיו האומות בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל (ישעיהו יז, ט).

ראינו לעיל, שלפי הרמב"ן שורש החטא שבסיבתו התארך המסע במדבר נעוץ כבר ביציאה למסע מהר סיני, אולם באופן פשוט, כדברי ספורנו, תלויה גזרת 40 השנים במדבר בחטא המרגלים. ואכן, הפסוק בתחילת ספר דברים (א, ב) מעיד כי "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ". קרי: המרחק בין הר סיני שבו מצוי העם כעת ובין גבול הארץ הוא מהלך אחד עשר יום בלבד! לאור זאת, מובנת תחושתו המרוממת של משה רבנו, שאותה הוא מבקש לחלוק גם עם חותנו: הנה מייד באים אנו לארץ חמדת אבות, ושם תתגשמנה כל התקוות.

אולם בניגוד בוטה לשפע הטוב המשתקף בפרשייה זו, לאחר פרשיית 'ויהי בנסוע' זונח הכתוב את ה"טוב", ותחתיו מזכיר שוב ושוב את הפכו:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְקֹוָק... (יא, א).

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְקֹוָק מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע: (יא, י).

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי (יא, יא).

וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי (יא, טו).

המהפך בין הטוב שלפני 'ויהי בנסוע' לרע שאחריו הוא בולט מאוד. יש לציין שכמו שהטוב שעליו דיבר משה לחותנו היה אמורפי ולא ברור, כן הוא הרע שעליו מדובר כאן. המפרשים התחבטו בשאלה מה מהות ההתאוננות של בני ישראל, וכפי שפירש רש"י (יא, א): "אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום". כלומר, לא היה רע קונקרטי שמצא את בני ישראל במסעם הראשון. הם הביעו את אי שביעות רצון כללית מן הדרך עצמה: "אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך" (רש"י, שם), אך לא הייתה בפיהם טענה מסוימת. מסתבר ששתי הפורעניות שביניהם מפרידה פרשיית 'ויהי בנסוע' מתארות את תנועת המסע הראשונה של בני ישראל מהר סיני, כששורש החטא נעוץ ברצון לברוח ממקום נתינת התורה (פורענות ראשונה), וחטא המתאוננים – העייפות מהמסע עצמו – הוא תוצאה של החטא הראשון.

אף משה שפיהו היה גדוש בטובה לפני כמה פסוקים, מלא בתחושה רעה כעת, עד כדי כך שהוא רואה בשליחותו המנהיגותית מאת ה' רעה והרעה.

דומה שהעיצוב הספרותי של התורה מתנסח במכוון בריבוי אזכורים של 'טוב' ו'רע' סביב פרשיית 'ויהי בנסוע', וזאת כדי לבטא את הרעיון שלפני 'ויהי בנסוע' האופק היה טוב וחיובי, אך לאחריו אנו שוקעים בעולם של רע. נדמה גם שהאמורפיות של הטוב והרע ערוכים זה כנגד זה: הטוב הינו אידילי ובלתי ניתן להמחשה מרוב טובו, לעומת הרע שגם הוא מופיע בקיצוניות ואי אפשר להסבירו במדויק.

ריבוי ה"טוב" שלפני פרשיית 'ויהי בנסוע' מסכם היטב את הרוח הנושבת מעשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר. חטיבה זו מארגנת את מחנה ישראל בצורה אידיאלית. גם בעלי התפקידים וההנהגה מקבלים כל אחד את מקומו – כהונה ולוויה – ודומה שהנה אנו נמצאים על מפתן הכניסה לארץ ישראל ואולי אף חזון הגאולה השלמה. לעומת זאת, ריבוי ה"רוע" שאחרי פרשיית 'ויהי בנסוע' הוא סימן לנפילות הסדרתיות של עם ישראל במדבר בחלקו השני של הספר – מתאוננים, מתאווים, מרגלים, מי מריבה, חטא קרח ועוד.

שיטת רבי המזהה בפרשת 'ויהי בנסוע' ספר בפני עצמו סבורה כי למעשה לא ניתן לקרוא את ספר במדבר כרצף. הפער הבלתי נסבל בין החזון הראשוני ובין המציאות העגומה לא ניתן להיקרא כרצף אחד. הרי לא הייתה שעה אחת של חסד שבה התגשם החזון הנפלא במציאות, שכן כבר התנועה הראשונה מהר סיני לוותה בתודעה קלוקלת שגררה בעקבותיה סדרה של נפילות.

אנו מבינים עד עתה מדוע לפי רבי ספר במדבר מחולק לשני ספרים שונים, אך מדוע לשיטתו 'ויהי בנסוע' נחשב לספר נוסף בפני עצמו? שני הפסוקים של 'ויהי בנסוע' מתארים גם הם מצב אידיאלי שבו ארון ה' נוסע וכל אויביו ומשנאיו נסים ונפוצים, ולאחר מכן מתברכים ישראל בשובה ונחת. כפי שהעירה נחמה ליבוביץ, הרוח האידילית הנושבת מפסוקים אלה מלמדת שיש בהם רמז לאחרית הימים, וכך היא מסיימת: "במה ראו חז"ל פסוקים אלה כספונים וחשובים להיחשב ספר תורה בפני עצמו. לפי פירוש זה ידובר בפרשה קטנה זו על אותה תקופה שהיא תוחלת הנביאים ועינינו נשואות לה, אשר היא תקוות ישראל" (עיונים, עמ' 115).

פרשיית 'ויהי בנסוע' אמנם לא התגשמה במציאות ולו לרגע קט, אך היא אופציה אידיאלית החרוטה בנצח ומייחלת להתגשמות באחרית הימים. לכן היא קובעת לעצמה מעמד של ספר בפני עצמו.