שלוש מחשבות על בבל וירושלים

עם הדאגה והייאוש האמריקאי אני שמחה להתווכח, אבל את הייאוש של החילוני - אשכנזי - ליבראלי - הישראלי קשה לי להכיל.

תהילה פרידמן , כ"ב בסיון תשע"ה

תהילה פרידמן
תהילה פרידמן
צילום: חזקי ברוך

1. בתחילת השבוע השתתפתי בכנס על החברה האזרחית בירושלים שנערך באוניברסיטה של קליפוניה. למי שלא יודע, האוניברסיטה הזו היא המערב של המערב.

הליברליזם בה הוא אמונה דתית, מוחלטת, מובנת מאליה, אפילו לא מודעת. השוויון האישי לכל צורותיו, למעט זו הכלכלית, הוא קדוש: בין איש לאשה, בין בעלי מוצא כזה או אחר, בין הומו להטרו וכל מה שבאמצע. כל השתייכות למגדר ספציפי או ללאום נתפסת כהבניה חברתית מדכאת הניתנת לפירוק. האווירה כלפי ישראל, מחוץ לקהילה היהודית, היא עוינת, והחרם מרחף באוויר כל הזמן; עבורם, אנחנו באמת רוצחי הא-לוהים.

חייבים לומר שהקהילה היהודית מתמודדת באומץ, ומגנה עלינו במסירות ובאהבה. אבל בקושי. היא שותפה לאמונה היוקדת בשוויון ומנסה בכל ליבה להבין ולהגן על המקומות הקשים לעיכול בישראל. להציג את המורכבות ואת ההתמודדות. מנסה להחזיק את המתח, וזה קשה . קשה באמת.

2. הם איתנו במקומות הקשים, בקונפליקט הלאומי. בניסיון אמיץ ומלא חמלה להבין את ההתמודדות הביטחונית שלנו ואת תחושת חוסר הברירה. כשזה מגיע להתחרדות, הפליית נשים, הגבהת חומות הגיור, רבנות כופה ומושחתת, שם הם נשברים. שם זה מוגזם. ככל שהמגמות האלו מתגברותאצלנו, כך הילדים שלהם מתרחקים. שאלות דת ומדינה הנתפסות אצלנו כתחום איזוטרי ולא מעניין- הם ״להיות או לחדול״ ביכולת של יהדות ארה״ב להמשיך ולהרגיש חלק, ולא להתבולל.

שוב ושוב מצאתי עצמי מספרת על מאבקים, על ניצחונות, על בריתות של מתונים. על שינויים סמויים מן העין אך מעוררי תקווה. מתווכחת, משכנעת, מציגה נתונים, מראה מורכבות, מתעקשת, מבטיחה שאנחנו לא מוותרים. שבמשוואת יהודית ודמוקרטית אנחנו לא שומטים את הדמוקרטית. מצאתי עצמי מדברת תקווה ואמונה, אמונה ותקווה. ומצאתי את בני שיחי שמחים להתנחם, שמחים להיאחז. מחפשים איך לסייע; ויותר מהכל, מחפשים תקווה.

מי שמדמיין לעצמו שאיפ״ק תמשיך לתמוך בישראל בעוצמה, אם מגמות של הקצנה דתית בישראל ימשכו, מדמיין. לא הקונפליקט ישבור אותם אלא הדרת נשים. לא המחסומים אלא המאבקים בכותל. וזה לא שהם חיים טוב עם מה שקורה ביו״ש ומחסומים. לגמרי לא. אבל בהדרת הנשים לכל צורותיה, בכפית נורמות הלכתיות-אורתודוכסיות על המרחב הציבורי, בשימוש לרעה ביהדות כמנגנון כח כפיה וכסף, שם עובר הגבול.

3. "לא הטרור דחף אותי ולא לבנון ועזה. את האזרחות הצ'כית שלי חידשתי אחרי הלוויה של הרב עובדיה יוסף. אז הבנתי שבמדינה שבה מיליון איש הולכים אחרי הארון של האיש הזה והערכים שהוא מייצג, במדינה הזו לי אין מקום. וזו לא רק אני, הרבה מאד חברים שלי מדברים כך. הבנו שהובסנו ,ואתם עכשיו מנהלים את העניינים. אתם, שלא רוצים דמוקרטיה ולא רוצים בית משפט; שלא רוצים השכלה ולא מעוניינים במדע. אתם, שכל הזמן מנסים לחנך את הילדים שלנו במנהלות זהות יהודית למיניהם. שרואים בנו עגלה ריקה. אני מודה: הקמנו מדינה ונכשלנו. אנחנו כבר לא שייכים לפה״

זה ציטוט מדוייק שהוטח בי (ובכובע שלי בעיקר) במוצאי שבת על ידי ישראלי. איש רציני בתפקיד ציבורי משמעותי. וגם כאן ניסיתי להציג מורכבות: לא כולם, אמרתי, זה לא הכל. כן, יש מגמות כאלה אבל גם יש מגמות אחרות וצדדים יפים. וניסיתי גם להראות שההתנשאות היא דו צדדית, "ומה עם גרבוז?".

לא הצליח. הייאוש היה גדול מידי. באופן לא מפתיע הוא נולד בירושלים, עזב לפני שנים, ועכשיו מדבר על עזיבה בכלל. עשר שנים אני אומרת מעל כל במה שמוכנה לשמוע אותי, שמה שקורה בירושלים יקרה בישראל כולה. אבל כשזה קורה, כשאני פוגשת בזה פנים אל פנים, זה מכה בי בבטן ומכאיב כל פעם מחדש.

עם הדאגה והייאוש האמריקאי אני שמחה להתווכח, אבל את הייאוש של החילוני-אשכנזי-ליבראלי הישראלי קשה לי להכיל. למה? כי זה ייאוש מפונק, שלא מוכן להילחם. זה לא חשוב לו מספיק בשביל להתאמץ. זה מדאיג אותי נורא, כי השבט הלבן הוא שבט חשוב. כשהוא ממלא את הסיליקון ואלי, ואת לוס אנג'לס - זה אובדן אדיר למדינת ישראל, אולי אובדן קיומי. אני יודעת מה זה היה עבור ירושלים כשהשבט הלבן נטש בהמוניו, וברמה הלאומית זה ממש ממלא אותי אימה.

כל כך הרבה עבודה יש לנו. לכולם. נדרשת כל כך הרבה רגישות וכבוד לכולם, וחמלה והבנה, ובריתות, ושיתוף פעולה ומחויבות. ובעיקר המון אמונה. אמונה ותקווה. תקווה ואמונה.