חטא המרגלים – כאן הכל התחיל

הרב שמואל זעפרני , כ"ד בסיון תשע"ה

הרב שמואל זעפרני
הרב שמואל זעפרני
צילום: עצמי

במוקד העניין של פרשתנו מצוי ללא ספק חטא המרגלים. בשאלה מה היה חטאם של המרגלים, נחלקו הפרשנים, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

על מנת להבין את החטא בצורה מהותית עלינו לחזור לייחודה של פרשיית 'ויהי בנסוע' המתפקדת לפי דברי חז"ל כספר בפני עצמו.

טענתנו שפרשייה זו מהווה חיץ בין שני חלקי ספר במדבר השונים כל כך באופיים – החלק הראשון האידיאלי והחלק השני המציאותי. שורש החטא, לפי מה שכתבנו שם, נעוץ כבר במסעם הראשון של בני ישראל, וכפי שטען הרמב"ן (י, לה) שאותו ציטטנו: "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה'... ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד".

הרמב"ן טוען אפוא שלולי החטא הכרוך בנסיעה מהר סיני, הכניסה לארץ ישראל הייתה מיידית. על כך קשה לכאורה, שהרי ידוע לנו מפרשתנו שגזרת הנדודים 40 שנים במדבר נגזרה בעקבות חטא המרגלים ולא כתוצאה מהמסע הראשון מהר סיני, וכך אומר הכתוב:

וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה: וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר: בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי (יד, לב-לד).

וכך נקט הספורנו (י, לה) שאותו ציטטנו:

ויהי בנסוע הארון. ללכת ולהכנס לארץ ישראל: קומה ה' ויפוצו איביך. כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה, שהיו האומות בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל (ישעיהו יז, ט).

אם כן, כיצד טען הרמב"ן שלולי חטא הנסיעה מסיני היו נכנסים מייד לארץ? מסתבר אפוא שיש שורש משותף אחד לשני החטאים הללו. שכן על חטא המתאוננים כתב רש"י (יא, א):

אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד) כי תואנה הוא מבקש:

רע באזני ה' - תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך:

עולה מכאן שביסוד החטא הקדמון של המתאוננים קיימת 'בקשת עלילה', כלומר מוטיבציה שלילית שהיא המניעה את החטא עצמו – ה'קיטורים' על אריכות הדרך והעינוי הכרוך בה. וזהו אכן שורש חטא המרגלים, כפי שניסינו לטעון במאמרנו זה. ייתכן שלולי חטאו ישראל בחטא המתאוננים, לא היו חוטאים גם בחטא המרגלים, ולכן צריך להסביר בדברי הרמב"ן שלולי הנסיעה מסיני כתינוק הבורח מבית הספר, גם חטא המרגלים לא היה בא לעולם, שכן כאמור שורש משותף לשני החטאים הללו.

לשון הרע

לפי התורה עצמה חטאו המרגלים בהוצאת דיבה, ככתוב: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת" (יג, לב). מאיסתם בארץ חמדה ודברי הגנות שהשמיעו ביחס אליה הם בבחינת לשון הרע. ברצוננו לעמוד על משמעותו המדויקת של הלשון הרע שסיפרו המרגלים, לאור מהות חטאם הכללי כפי שהתבאר לעיל. זאת, בהקדים הבהרה יסודית העומדת, לענ"ד, בבסיס איסורו וחומרתו של סיפור לשון הרע.

כידוע, קיים איסור לספר לשון הרע אפילו כשהסיפור אמיתי. ובלשונו של ה"חפץ חיים" בתחילת ספרו: "אסור לספר בגנות חברו אפילו על אמת גמור, וזה נקרא בפי חכמינו זכרונם לברכה בכל מקום: לשון הרע" (חפץ חיים ושמירת הלשון, הלכות איסורי לשון הרע, כלל א, א). והשאלה היא, מדוע? אם הדברים הנאמרים הם אמת גמורה, מה דופי יש במסירת אינפורמציה כנה? הדבר פשוט, שכיוון שקיים איסור הלכתי לדבר לשון הרע, הטעם אינו מעכב; אך עכ"פ השכל שואל מדוע?

התשובה הפשוטה לשאלה זו נעוצה במישור החברתי. חברה המורכבת מבעלי לשון הרע היא חברה מקולקלת, שכן הדיבור הרע בין איש לרעהו אודות חבר אחר - גם אם הוא אמת גמורה - גורם להעמקת הפירוד הבין-אישי. כשממדיה של תופעה זו מתרחבים יכולה החברה כולה להתפורר כתוצאה מכך.

נימוק אחר לגנותו של הלשון הרע מצוי במישור התועלתני. מה תועלת יש בסיפור השלילה שבחבר לאדם אחר, האם תתוקן השלילה כתוצאה מכך? אכן, אם תבוא תועלת כלשהי כתוצאה מהסיפור, אם יקודמו אינטרסים חיוביים בסיבתו, יש מקום בהלכה להתיר לספר (ראה חפץ חיים, שם, כלל י, ד).

נימוקים אלה עוסקים בהשלכות האפשריות של הלשון הרע, אך דומה, שעל אף נכונותם, הרי שבעיית השורש שעליה מבוסס חטא לשון הרע, מצויה במישור הפסיכולוגי-אישי. מהו המניע, מבחינה פסיכולוגית, לאמירת לשון הרע האסורה? ראשית, הלשון הוא כלי הביטוי של המחשבה, ולכן לשון הרע הוא תוצאה ישירה של חשיבה רעה. מהי, אפוא, הסיבה לחשיבה הרעה? מדוע בוחר האדם להתמקד בנקודות השלילה של רעהו?

בתשובה לשאלה זו יש לומר, שאין לאדם מקורות שיפוט שבאמצעותם הוא דן את האחר אלא אלה הבאים מתוך ניסיונו האישי. אדם שלא חווה חוויה מסוימת לא יוכל לזהות אותה אצל האחר. אדם שלא התגאה מעולם לא יוכל להביט בשלילה ובבוז בגאוותן הניצב מולו, כיוון שהוא אינו יודע ומכיר גאווה מהי. לפיכך, על הרואה מום באדם אחר לדעת כי גם הוא נגוע במום דומה, והאופן שבו הוא משקיף על האחר אינו אלא מעין שיקוף למעמדו הוא. אשר על כן, מבחינה פסיכולוגית, העובדה שמספר לשון הרע בוחר לאמץ לו זווית ראיה שלילית, נובעת בראש ובראשונה מסיבות פנים-אישיות ורק לאחר מכן נוצר מפגש בין סיבות אלה ובין נתונים כאלה או אחרים שזיהה אצל מושא ראייתו. וכך נמסר בשם הבעל שם-טוב: "האיש אשר הוא נקי לגמרי, ולא פגם כלל מעולם אפילו כל שהוא, אי אפשר לו לראות רע בשום אדם" (בעל שם טוב על התורה, קובץ מדברי קדשו של הרה"ק מוהר"ר ישראל בעל שם טוב זצלה"ה, פר' בראשית, סי' קכז).

לפיכך, גם אם תוכן הדברים של הלשון הרע הוא אמת, הרי שבעצם האמירה יש משום מתן ביטוי לכוחות השליליים שבנפש, ולכך אין צידוק, שכן השלילה מרחיבה את אחיזתה ברובד נוסף, ומלבד השתלטותה על רובד המחשבה היא משתלטת כעת על רובד הדיבור. בלשון הרע אין, אפוא, אלא פורקן שלילי של מתחים, כעסים, רצון להשתלטות ושאר מידות רעות. פורקן זה אינו לרוח התורה, וקבורתו עדיפה על פני הוצאתו אל הפועל, מן הפה ולחוץ.

אם כנים הדברים, שחטאם של המרגלים היה בכך שאימצו תפיסה שלילית במפגשם עם הארץ, הרי שגנותה שנשמעה מפיהם לאחר מכן אינה אלא ביטוי מילולי לשורש החטא, המצוי ברובד החשיבה.

ונסיים בתפילה, שנזכה למידת עין טובה בכלל, וביחס לארץ ישראל בפרט.