יש מחוקקים בירושלים

מי שחושב שהעמדה האמריקנית נבעה מתוצאות מלחמת ששת הימים, 'הכיבוש' בלעז, הוא עיוור כלפי המציאות.

חגי הוברמן , כ"ד בסיון תשע"ה

בית המשפט העליון של ארצות הברית, פסל חוק שהכיר בירושלים כחלק ממדינת ישראל, לצורך רישום מקום הלידה בדרכון האמריקני. ברוב של שישה נגד שלושה, דחו השופטים בקשה של מנחם זיבוטופסקי, אזרח אמריקני בן 12 שנולד בירושלים, לרשום בדרכונו כי נולד בישראל.

לא רק בישראל, מסתבר, המשפטנים מכתיבים למחוקקים את המדיניות, אלא גם בארה"ב. חוק שחוקק הקונגרס בשנת 2002 קבע, כי יש לאפשר רישום כזה, אך הממשל התנגד לחוק, בטענה שירושלים היא "שטח שנוי במחלוקת בין ישראל לפלשתינים", ובית המשפט אימץ את עמדת המימשל. שופטי הרוב כתבו בהכרעת הדין כי הסמכות המלאה בענייני חוץ שמורה לנשיא, ולא לקונגרס, והנשיא הוא שיחליט אם ארצות הברית "תכיר בַּריבונות של מדינות אחרות בִּשטחים שנויים במחלוקת".

זו ההזדמנות להזכיר למימשל, אבל קודם כל לעצמנו, שעם כל הכבוד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, ועם כל הכבוד לעמדתו של נשיא ארה"ב, ביחס לשטחים ריבוניים של מדינת ישראל לפחות, מי שקובע את החוקים, זו כנסת ישראל, ומי שמפרש אותם לצורך פסיקות משפטיות, הוא בית המשפט הישראלי. והחוקים שלו מאד ברורים. השבוע לפני 48 שנים, בי"ט בסיוון תשכ"ז, 27 ביוני 1967, אישרה הכנסת שלוש הצעות חוק, שסיפחו בפועל את מזרח ירושלים למדינת ישראל. זה היה הצעד שהפך את ירושלים בפועל ולהלכה, לעיר מאוחדת אחת.

האמריקנים השתוללו, ועשו הכל לבטל את ההחלטה הריבונית של כנסת ישראל. "במהלך שנת 1968 הובילה מחלקת המדינה עמדה בלתי מתפשרת ולעומתית כלפי ישראל, בכל הקשור למכלול טעון ועמוס זה", כותב על כך המומחה מס' 1 ליחסי ישראל-ארה"ב פרופ' אברהם בן-צבי בספרו "מטרומן ועד אובמה' (עמ' 100). "...בסופו של דבר הפכה העמדה שגיבש (מזכיר המדינה האמריקני דין) ראסק, שלפיה סוגיית מעמדה של ירושלים יכולה לבוא על פתרונה 'רק במסגרת של משא ומתן והסכמה בין הצדדים, ותוך שמירה קפדנית על האינטרסים הדתיים האוניברסלים', לא רק למוקד של חיכוך חוזר ונשנה עם ממשלת אשכול במהלך 1968, אלא גם לנדבך מרכזי וקבוע במדיניות האמריקנית במרוצת העשורים שחלפו מאז. נדבך זה עתיד יהיה להעיב לא פעם על מסכת היחסים שבין וושינגטון לבין ירושלים בהמשך הדרך".

לפני 35 שנה, בי"ז באב תש"ם, 30 ביולי 1980, העבירה גאולה כהן בכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (הידוע גם כחוק ירושלים), הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבם של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון". בעקבות ההחלטה, העבירו כל 13 המדינות את שגרירויותיהן מירושלים, רובן לתל־אביב. (פרגוואי ובוליביה מחזיקות שגרירויות במבשרת ציון, שאיננה נחשבת כחלק מהעיר). רק הולנד השאירה בירושלים משרד של השגרירות לשירות תושבי העיר. ארצות הברית לא נאלצה לעשות זאת: השגרירות שלה נמצאת בתל-אביב מאז קום המדינה.

ב-1995 העביר הקונגרס האמריקני חוק המכיר רשמית בירושלים כבירת ישראל, אבל הבית הלבן מחליט באורח מסורתי להשאיר את שגרירות ארצות הברית בישראל בתל אביב. לארצות הברית יש קונסוליה בירושלים, אולם היא פועלת באופן עצמאי, ואינה כפופה לשגרירות בתל אביב. ירושלים כולה אינה נמצאת בתחום סמכותה של השגרירות בתל אביב, כך שתושבי ירושלים, כמו תושבי יהודה ושומרון, מתבקשים לפנות לקונסוליה בירושלים כדי להסדיר את ענייניהם מול שלטונות ארצות הברית. זאת, בין אם הם מחזיקים דרכונים ישראלים או דרכונים אחרים. ארה"ב פשוט 'מצפצפת' על החלטות כנסת ישראל בנוגע לירושלים.

מי שחושב שהעמדה האמריקנית נבעה מתוצאות מלחמת ששת הימים, 'הכיבוש' בלעז, הוא עיוור כלפי המציאות. לא במקרה החלטת בית המשפט העליון בארה"ב מתייחסת לירושלים כולה – מזרח ומערב ללא הבדל. ארצות הברית מחקה את 'הקו הירוק' בירושלים עוד בראשית המדינה, כשהעיר עוד היתה מחולקת – אבל עשתה זאת לטובת הצד הערבי.

בכ"ב בכסלו תש"י, 13.12.1949, הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון מעל במת הכנסת, כי ירושלים תחזור להיות בירת ישראל, הכנסת תחזור לירושלים וכן יעברו אליה משרדי הממשלה. הכנסת – אז עדיין בת"א – אישרה את הודעתו פה אחד. היתה זו תגובה להחלטת עצרת האו"ם 4 ימים לפני-כן, שהתקבלה ברוב של 38 מדינות נגד 14 (7 נמנעו), כי יש לקיים את החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, לפיה יהיו ירושלים וסביבתה תחת משטר בינלאומי.

שגריר ארה"ב בישראל מיהר בתגובה להריץ איגרת לראש הממשלה ובה אולטימטום אמריקני נוקשה נגד מדיניות ישראל בירושלים. הסטייט דיפרטמנט, משרד החוץ האמריקני, כך נכתב באיגרת, מזהיר את ישראל מפני "מעשים פזיזים בשאלת ירושלים העלולים ללבות את האש".

הביוגרף של בן-גוריון, מיכאל בר-זוהר, כותב, כי טרם ההצבעה שלחה משלחת ישראל באו"ם מברק פסימי לבן-גוריון. בן-גוריון ישב בחדרו ועיין בספר תנ"ך, כשמזכירו הביא לו את המברק עם האזהרה של משרד החוץ הישראלי, שבישרה כי "הצעתנו בדבר ירושלים יש לה סיכוי לקבל רק קול אחד בלבד – הקול של משלחת ישראל". בן גוריון העיף מבט בספר התנ"ך הפתוח שליד, ופלט: "כן, אבל זה הקול המכריע!"