סוף סוף חרם

כשאירופה מממשת את איומי החרם היא מאבדת במו ידיה את הכוח היחיד שעוד היה בידיה לשבש את תחיית עם ישראל בארצו.

מרדכי קרפל , כ"ז בסיון תשע"ה

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

החדשות האחרונות לפיהן אירופה מתחילה לעבור מאיום בחרם למימושו, מילאו אותי דווקא תחושת הקלה במקום דאגה. ניסיתי להבין מהי הסיבה ואז נזכרתי בסיפור ישן.

בתחילת ימיה של "מנהיגות יהודית" בליכוד, אחרי שהצלחנו להכניס כ-130 חברי מרכז, נפגשנו, משה פייגלין, אנוכי, ועוד חבר או שניים, עם השר ישראל כץ בבית קפה תל אביבי. בין לבין עלה בשיחה נושא האיומים הפוליטיים האפשריים כשכוח כזה נמצא פתאום בידינו.

"אני גדלתי במושב", ספר לנו ישראל כץ, "והיה לנו פר גדול במשק. אבי לימד אותי כלל חשוב: כשאתה מניף על הפר מקל גדול בכדי לאיים עליו, תקפיד תמיד שלא להוריד אותו. אם פעם אחת תכה בו במקל, הוא יבין מהר שלא היה בו ממש."

עשר–עשרים שנה מאיים השמאל הישראלי על העם בישראל באמצעות החרם האירופי; עשר-עשרים שנה יושבות ממשלות ישראל משותקות מול החוצפה ה"פלשתינאית" מפחד האיום הזה. עכשיו, סוף סוף, כשהוא מגיע, נלמד מהר מאד שאין בו ממש ונשתחרר ממנו.

נשק החרם, כמו כל התנגדות אחרת, מהווה חרב פיפיות. אם הגוף המותקף באמת חלש – הוא אכן ייכנע. אבל אם לגוף המותקף ישנן תעצומות נפש, רוח בריאה ובסיס אידאי איתן, אזי ההתנגדות תפעל פעולה הפוכה – היא תוציא ממנו דרך הרגליים את מה שהוא מתקשה להוציא לפועל דרך הראש.

עם ישראל חזק, בריא ובעיקר צודק. אם לא נתבהל ונתפחד – נצא מהחרם מחוזקים. "עת צרה היא ליעקב, וממנה – מתוך ובאמצעות הצרה – יוושע".

כשאירופה מממשת את איומי החרם היא מאבדת במו ידיה את הכוח היחיד שעוד היה בידיה לשבש את תחיית עם ישראל בארצו.

(פורסם בגיליון "עולם קטן")