רק לא "יש לנו עם אחד"

פעם בכמה זמן, כשהמפלצת מרימה ראש, זו הזדמנות נהדרת להסיר כפפות ולומר קול גדול: אהלן קוטלר. אנחנו יותר טובים.

קובי אריאלי , כ"ח בסיון תשע"ה

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

לא, לא, לא. אל תעצרו את זה עכשיו. זה התחיל, תנו לזה לעבוד. תנו לזה לבעבע. ותודה לעודד קוטלר, שישב וכתב לעצמו "עדר בהמות", וידע שזה יעורר מהומה, וכיוון למהומה הזו ונהנה מכל שנייה.

אז קודם כול צריך לומר לו: עזוב קוטלר. זה לא אתה. אל תחשוב לרגע שזה אתה. אתה רק סמל. ניצב בסרט שסביבך. אתה מספיק ותיק ויש לך שם מספיק קליט כדי לשמש סמל, אז אל תהנה כל כך. אמנם עוד שנים רבות ידובר ב"נאום הבהמות" אבל אף אחד לא יזכור אם זה קוטלר או וקסמן או זילברהורן או קצנשטיין. יזכרו במעורפל שם אשכנזי כלשהו. אבל על עצם העניין צריך לדבר ולדבר. לנצל את העובדה שזה קרה ולדבר על זה.

צריך לדבר על טרור הדעות, על הקומיסרים. על מיעוט עדרי שמנסה להשליט את דעותיו ולא מבין שהוא עושה דבר שלא ייעשה. המיעוט של קוטלר, כמובן, שכבר כל כך הרבה זמן מסרב לקבל את העובדה שהמדינה הזו היא לא רק השכונה שלו, אלא משהו רחב הרבה יותר. רגב ובנט קומיסרים של דעות? הימין מנסה להשליט את דעותיו? מה אתם אומרים

תסתכל סביבך קוטלר וספר לי ולעצמך כמה דתיים אתה רואה בעבודה. כמה ערבים. כמה מזרחיים. כמה עולים. כמה בני פריפריה. תעבור על רשימת חברי ועדות הרפרטואר של סל התרבות ותסמן במרקר את כל מי שהוא לא בן/בת השכונה שלך. זה יהיה קצר. יש קישוט אחד או שניים בכל ועדה וזהו. אז במקום שאנחנו נתכנס ונמחה על המצב הבלתי אפשרי הזה, אתה וחבריך מתכנסים ומייבבים בהתנשאות.

וצריך לדבר בעיקר על כך שיש דבר אחד בעייתי בתגובות של הצד הנפגע כל פעם מחדש מגירבוזי הקיטלור הללו. התגובות הן תמיד תגובות נעלבות שאומרות "איך העזת להגיד ברבים את מה שכולכם חושבים בשקט". זאת עיקר הבעיה, לטעמי, והיא אפילו מופיעה בפרשת השבוע שעבר: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". כי מה שצריך לומר בתגובה לדיבורים האלה הוא לא "איך העזת", אלא "על מה אתה מדבר, לעזאזל".

הי, קוטלר. אנחנו לא באמת חושבים שאתה ומה שאתה מייצג הם פאר היצירה הישראלית. היצירה התל אביבית שאת דגלה אתה נושא דלה בתוכן, צרת אופקים, מיושנת ולא נושאת בשורה. יצירה מקומית שלא מחוברת לדינמיות של השינויים החברתיים בישראל, שלא משתמש בקונפליקט השבטי המובנה, שלא מנסחת כל הזמן מחדש את ההקשר שבו היא נוצרת היא חלשה ונטולת עוצמה. מיליה תרבותי שמורכב מאנשים שנראים אותו הדבר וחושבים אותו הדבר נמק ומתכלה ומעלה על עצמו עובש וחלודה.

עובדה היא שבצד אחד קוראים ולומדים ויודעים את אריסטופנס ואת רבי עקיבא, שומעים את מתי כספי ואת אברהם פריד, בקיאים בעגנון ובהרב סולובייציק, מבקרים את רחל בכינרת ואת הבבא סאלי בנתיבות, מסתקרנים, מתעניינים, רואים תמונה רחבה, יפה, ייחודית ומרהיבה, ובצד האחר – חושך מצרים. צרות אופקים. שכנוע עצמי בתמונה מדומיינת של נאורות ושל השתייכות למשהו רחב שלא קיים.

עובדה היא שהצד האחד פתוח לקבל הכול . גם את מה שהוא מייצר בבית וגם את מה שקוטלר מייצר עבורו בתל אביב. והצד השני – נאדה. תקוע עמוקות בתוך עכוזו שלו וכלל לא יודע שיש עולם גדול מחוץ לאפלולית תחתוניו.

עובדה היא שאני וחבריי, בני הדור הזה, מנסים ומצליחים לדלג על פני הקלגסות התרבותית שלכם ורואים אור גדול. איזה אושר נפל עלי שזכיתי השבוע להופיע במשכנות שאננים בירושלים, בהיכל התרבות ברחובות, בפני שוטרים בטבריה, באורט אפרידר אשקלון ובקאמרי של תל אביב. יותר משאני נהנה לעמוד על הבמה אני נהנה להתחבק עם הקהל ביציאה ולחגוג פסיפס ישראלי. פה ושם באה יעקעתע קשישה שלא ראתה מאורות מימיה ואומרת משהו כמו: "זה מאוד מרענן לראות אחת כמוך (!) שמצחיק", ואני נתקף לרגע בדחף עז לפרק את הקוקס-אורה-נמיר שלה ולהגיד לה משהו חריף, אבל אז אני נזכר שהיא בכלל לא אשמה ונתקף שמחה גדולה על כך שאני הוא השליח.

אורי ז"ל היה מרשה לעצמו, בפורומים אינטימיים, ללחוש מתחת לשפם: "אנחנו יותר טובים". הוא עבר לאורך חייו הקצרים את מה שאני ורבים מחבריי עוברים. הוא היה יוצר ענק, מלא בכשרון ובבטחון עצמי שמחצית מחייו פעל באזורים שבהם הוא היה אורח והיה צריך להוכיח את עצמו. להתנחמד, להרשים. כמוהו גם בני הדור שלי. אין אנו רוחשים כבוד גדול לרוב הקוטלרים. רוב הזמן אנו בזים להם ותוהים על מה בכלל המהומה סביבם, אבל מרכינים ראש ומשתלבים. יאללה. למה לריב. אבל פעם בכמה זמן, כשהמפלצת מרימה ראש, זו הזדמנות נהדרת להסיר כפפות ולומר קול גדול: אהלן קוטלר. אנחנו יותר טובים.