על תרבות הדיבור

אני יודע שטוקבקים אינם מייצגים דבר, ומסתבר שאותם שלושה טוקבקיסטים מקללים בכל האתרים כולם.

הרב אברהם סתיו , כ"ט בסיון תשע"ה

הרב אברהם סתיו
הרב אברהם סתיו
צילום: עצמי

אני לא מצליח להיזכר מתי התחלתי לפרסם מאמרים באתרי האינטרנט השונים, אך אני זוכר היטב את שהחלטתי אז: לעולם לא לקרוא טוקבקים על מאמר שכתבתי.

מהר מאד התמוססה ההחלטה. חברים שאלו "ראית את הטוקבק הזה?" ו"מה אתה אומר על מה שכתב ההוא?", והבנתי שלכותב יש אחריות מסוימת גם על התגובות שהוא מעורר. כמו כן, אודה ואתוודה: יש בזה משהו מסקרן. אפילו רבי אבא (ביצה לח.) התפלל קודם עלייתו לארץ "יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל".

לכן היום אני רואה את הטוקבקים – לא את כולם, ואת רובם אינני פותח, אך אני מודע פחות-או-יותר לרוח הדברים.

ומה שאני נחשף אליו לא נראה טוב בכלל. להלן טעימות מתוך התגובות לשניים-שלושה ממאמריי האחרונים: " ילד חצוף", "אתה מכניס ומלעיט שטויות", "מאמר דמגוגי מאדם דמגוגי בן של אב דמגוגי".

אני יודע שטוקבקים אינם מייצגים דבר, ומסתבר שאותם שלושה טוקבקיסטים מקללים בכל האתרים כולם. ולכן תלונתי איננה על המגיבים, אלא על המרחב שבו הם פועלים.

תארו לעצמכם אדם שעומד על גבי במה ומרצה, ומדי כמה דקות קם אדם מן הקהל ומקלל אותו. האם יעלה על הדעת שמנהל המקום לא יעשה דבר כדי להוציא את המקלל החוצה? והאם יעלה על הדעת שהקהל לא יחוש להסות אותו?

התרגלנו לאפשר לקומץ אנשים אלימים להשחית את המרחב הציבורי שלנו. אך אנחנו חייבים להתעשת ולשנות. אני לא חושב שהאחריות היא על מנהלי האתרים בלבד. גם. אך מנהלי האתרים משקפים בדרך כלל את רצון הציבור. וכל עוד הציבור לא יביע מחאה גדולה נגד רמת השיח, שום דבר לא ישתנה.

אנו רשאים לדרוש מעצמנו יותר מאשר איסור על קללות ומילים גסות. אנו רשאים לדרוש שיח ענייני ומכבד, שאין בו חרפות וגידופים אלא טענות ונימוקים. שיח שבו מותר להביע כל דעה בכל עניין, אך אין הוא סובל התנגחויות אישיות שאינן רלבנטיות לגופו של עניין.

בקיצור, אנו רשאים לדרוש שעולם התוכן הווירטואלי שלנו יהיה דומה יותר לעולם העדין והרגיש שאותו אנו מפתחים ומקיימים בחיינו הממשיים, בלי שמסווה האנונימיות יאפשר לקומץ משולחי-רסן להשחית אותו.