לשנה הבאה בגבעתיים

הדוד אלחנן, אחרון השמאלנים במשפחתנו המורחבת, הלך בסוף החורף לעולמו. ינעמו לו רגבי עפרו. הוא נטמן בבית עלמין קיבוצי מרהיב עין לצד החברים והחברות שאיתם סלל פעם כבישים, הבריח מעפילים ארצה מתחת אפו הסולד של הכובש הבריטי, וצעד קוממיות בתהלוכות אחד במאי. עם סתימת הגולל קרא יו"ר ועדת תרבות קטע מרגש מכתבי ברל כצנלסון. מקהלת המשק שרה בקול קסום את שיר העמק: באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.

חגי סגל , י"ז בניסן תשס"ג

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
הדוד אלחנן, אחרון השמאלנים במשפחתנו המורחבת, הלך בסוף החורף לעולמו. ינעמו לו רגבי עפרו. הוא נטמן בבית עלמין קיבוצי מרהיב עין לצד החברים והחברות שאיתם סלל פעם כבישים, הבריח מעפילים ארצה מתחת אפו הסולד של הכובש הבריטי, וצעד קוממיות בתהלוכות אחד במאי. עם סתימת הגולל קרא יו"ר ועדת תרבות קטע מרגש מכתבי ברל כצנלסון. מקהלת המשק שרה בקול קסום את שיר העמק: באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.

"הייתי רוצה להיקבר כאן אחרי 120", לחשתי לרזיאלה, "ההלוויות שלהם כל-כך יפות".

"גם אני", היא לחשה בתגובה, "אף אחד לא צועק כאן 'נקמה' או 'מוות לערבים'". שנינו היינו משוכנעים שהדוד המנוח ורעיותיו עליהן השלום יסכימו להצטופף קצת כדי לפנות לנו מקום.

בסוף הטקס הונחו זרים רעננים על הקבר הטרי, כמנהג החילונים מקדמת דנא, ואני מלמלתי לי בצד קדיש יתום, בלי שאף אחד ישמע חוץ מריבונו של עולם. הרב נחמיה, שבו נועצתי מראש בעניין עדין זה, הוא שהמליץ לי להתעקש על אמירת התפילה העתיקה בגוב האריות. "אני מאמין שזה יעשה הרבה נחת לדוד שלך בגן עדן", טען באוזניי.

למען האמת, די פקפקתי ביכולתי לשבות את לבו של דודי האתאיסט באמצעות פולחן אורתודוכסי. הייתי גם די פסימי בעניין סיכוייו להתקבל לגן עדן, אחרי כל מה שאמר בחייו על הדתיים ועל תקציבי הישיבות. כמו שאני מכיר אותו, הוא עוד מסוגל להשמיץ אותם אפילו בבית דין של מעלה ולשלוח משם מכתבים בוטים לעיתונים. אבל חשבתי לעצמי שבימים בהם טומי לפיד ואפי איתם אוכלים יחדיו בורקס כשר בישיבות ממשלה, אסור להחמיץ את הסיכוי הקלוש להידברות ביני לבינו, סיכוי שלאחר המוות.

אחר-כך, בדרך חזרה הביתה, לשטחים, נזכרתי בוויכוחים המרים שניהלתי עם המנוח בענייני שלום ובטחון, בכל מלחמות היהודים בינינו. הוא מאוד חיבב אותי אישית, אבל כל-כך תיעב אותי קבוצתית (גם אני אותו, אגב). פעם אמר שהיו שני ימים שחורים בחייו: יום פרוץ מלחמת העולם השניה והיום שבו הודעתי לו על תוכניתי להתיישב בערבות יש"ע. בהזדמנות אחרת הצהיר שהוא מקנא מאוד באשתו הראשונה, אשר נספתה בדמי ימיה בתאונת חליבה ברפת המקומית. "למזלה היא מתה לפני שהזמביש שלכם נולד", נאנח מעומק לבו.

אפילו דודה רוחמה, רעייתו השניה, הזדעזעה למשמע דברי הבלע: "אלחנן, הגזמת הפעם!".

אבל דוד אלחנן התעקש: "אני מגזים? הם מגזימים! החוליגנים עם הכיפהל'ה על הראש עוד יחריבו לנו את הבית השלישי".

אני זוכר בבהירות עצומה את עווית הזעם והבוז שנמרחה על פניו הקמוטים כאשר נודע לו, בדיוק ביום צאתו לגימלאות, שגרעין של צעירים דתיים פלש לתחנת רכבת ישנה בשומרון הנידח, והוא מתעתד להקים שם עיר ואם בישראל. "אני במקום רבין הייתי מרשה להם להישאר", אמר בלעג, "הם הרי יברחו בעצמם בתוך יומיים. אין להם אפילו מושג איך מקימים ישוב. אחרי שהצלמים יעזבו וכל הצרמוניה בתקשורת תיגמר, לא יישאר שם אף אחד. אני מכיר אותם".

כשהם נשארו שם חודש, חודשיים ואפילו שלושה אחרי שהצלמים עזבו וכל הצרמוניה בתקשורת נגמרה, הדוד אלחנן עדיין חשב שמדובר בסיוט חולף. הזקן האמין שהגשם הראשון יניס לשפלת החוף את חבורת המתנחלים הדתיים, שבעיניו לא היתה אלא קבוצת מפגינים הרפתקנית המבצעת שחזור עלוב של עלילותיו ההירואיות בחניתה. "בלי הסקה מרכזית ודייסה חמה הם לא יחזיקו מעמד", הכריז שוב ושוב במהלך הסתיו. דעתו זו לא השתנתה גם כשהגשם הגיע והביא עימו לשומרון עוד עשר משפחות ציוניות דתיות. במכתבים ששלח למדורי הקוראים של "דבר" ז"ל ו"הארץ" יבל"א נקבע נחרצות: "באביב הם ישובו חזרה".

עיניו כמעט יצאו מחוריהן כאשר סיפרתי לו באביב, שאני עומד להתנחל בעצמי. בשיחת נפש בינינו הסביר שחבל על הזמן ועל תעצומות הנפש, כי ממילא כל המפעל עתיד להתחסל עד ל"ג בעומר בלחץ אומות העולם. האמריקנים לא ירשו, הסובייטים יתערבו, אירופה תשלח כוחות.

"לערבים יש מיליארד חביות נפט, ולכם אין אפילו תחנת דלק", אמר לי בקול מוכיח. כעבור חודשיים הזמנתי אותו לטקס חנוכת התחנה אצלנו, אבל דוד אלחנן לא בא. גם בטקס הנחת אבן הפינה לשכונת הקבע לא זכינו לראות את זיו פניו. כשחלפו-עברו שנתיים נוספות, ורזיאלה התקשרה להזמין אותו לטקס קביעת המזוזה, הוא אמר לה בקול יהיר, שאין לו זמן להרפתקאות חסרות תוחלת. "כל ילד יודע שבסוף יפנו אתכם, אז בשביל מה לבוא?".

מעת לעת היינו מתראים בשמחות משפחתיות, ובכל פעם הוא היה מביע בסוף את בטחונו שעד לשמחה הבאה לא תישאר אבן על אבן מכל ההתנחלות שלנו, מפני שבינתיים האמריקנים יאלצו אותנו להקים מדינה פלשתינית וההיסטוריה תבלע אותנו אל קרבה כלעומת שבאנו. אחת לחודשיים-שלושה נהג לשלוח נהג לשלוח לנו קטעי פובליציסטיקה נבחרים מהעיתונות העברית הפרו-חמאסית, שניבאו את פינויינו הממשמש ובא. אנחנו גמלנו לו במשלוח הגיגים אופטימיים מפרי עטו של הרב נחמיה. פעם הוספנו גם תצלום של הקניון האזורי החדש, כדי להוכיח לו את עומק שורשינו באדמת השומרון, ואז קיבלנו ממנו בדואר חוזר פוסטר ענק של דינאיין אימתני...

כשהיינו מתקשרים אליו בערבי פסחים כדי להגיד חג שמח ולאחל "לשנה הבאה בירושלים", הוא היה מגיב ב"לשנה הבאה בגבעתיים". האינתיפאדה הראשונה והסכמי אוסלו היו בעיניו אות ומופת שחזונות הפינוי שלו קורמים עור וגידים. אפילו כשלון ועידת קמפ-דיוויד והתנחלותו של היהודי המאתיים ושלושים אלף בשטחים הכבושים לא הצליחו להטיל רבב באמונתו העזה שאו-טו-טו אנחנו חוזרים "הביתה", אל הצד הנכון של הקו הירוק. הילדים שלנו קראו לו מאחורי הגב "אלחנן הובלות". הם מאוד אהבו לחקות אותו אומר במבטא פולני: "הרי כל ילד יודע שבסוף ינפנפו אתכם".

קצת אחרי ט"ו בשבט האחרון הוא התקשר כדי לבשר לנו על אירוסי נינו בסן-פרנסיסקו. הדבר היה בעיצומה של סופת שלג כבדה שמוטטה עלינו את גג הרעפים, ואילצה יחידת הנדסה צבאית סמוכה לקטוע את שיגרת תעסוקתה המבצעית ולסייע בחילוצנו מהבית. בן הזקונים שלנו, שקיבל מינוי חירום של מזכירה אלקטרונית, ענה לצלצול. "אבא לא יכול לענות עכשיו", הוא אמר לזקן.

"ואמא?"

"גם לא".

"קרה משהו?"

"כן, פינו אותנו עכשיו מהבית".

הזקן כמעט נשנק מרוב חדווה: "מי פינה?"

"חיילים".

"אמרתי לכם", צהל הזקן, "אמרתי לכם". אחרי שעה קלה מצאו אותו שכנים ללא רוח חיים, וחיוך רחב על שפתיו. אני מתכוון לתרום לבית הכנסת שלנו ספר תורה לזכרו.



חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
הרשימה פורסמה במדור הסאטירי של גליון פסח של "נקודה"