בסוף נישאר ללקק את הפצעים

הדרוזים של סוריה מעולם לא היו קשורים בנו, להפך — הם היו מעמודי התווך במשטר הרשע של בשאר אסד, וכיום הם בעלי בריתו של חיזבאללה.

ד"ר גיא בכור , כ"ט בסיון תשע"ה

גיא בכור
גיא בכור
צילום: עצמי

"עלינו להכין את כוחותינו ליום פקודה, הן בחזית לבנון והן בחזית המזרחית", אמר אלוף פיקוד הצפון אביב כוכבי, וטוב שכך.

צה"ל חייב להתאמן לקראת אפשרות שבה ארגוני הסונים — דאעש ודומיו — יתקפו את הגבול שלנו משטח ההפקר שפעם נקרא סוריה. זו חובתו של צה"ל להתכונן לכל תרחיש, אך בוודאי שלא לתמרץ את ההתקפה עלינו.

בימים האחרונים מתעצם מין קמפיין תקשורתי־פוליטי הדורש שישראל תצא לטובת כ־700 אלף דרוזים החיים בדרום סוריה, לא הרחק מן הגבול הירדני. התערבות כזו, אם תהיה, היא לא הכנה ליום פקודה, כאשר האויב תוקף אותנו, אלא דחיקה באויב לתקוף אותנו — ולכן אסור באיסור חמור שהיא תתקיים.

הדרוזים של סוריה מעולם לא היו קשורים בנו, להפך — הם היו מעמודי התווך במשטר הרשע של בשאר אסד, וכיום הם בעלי בריתו של חיזבאללה. סמיר קונטאר הנודע לשמצה נשלח לאחרונה בידי נסראללה לארגן אותם תחת חסות הארגון השיעי. היעלה על הדעת שדווקא ישראל תספק נשק או תתערב לטובת בעלי הברית של חיזבאללה? הרי באותו רגע נהפוך את עצמנו, ובצדק, לאויבי הסונים בסוריה לדורי דורות.

קמפיין דומה התרחש מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר לובי פרו־דרוזי שהתאסף סביב ראש עיריית חיפה, אבא חושי, עם גיורא זייד ודרוזים ישראלים, לחץ על שר הביטחון משה דיין להחזיר את הדרוזים של רמת הגולן, שנמלטו לסוריה. ואכן, הוא איפשר להם לחזור לכפריהם. אלה הדרוזים של הגולן, שהמנהיגות שלהם הייתה, ועודנה, ארסית כלפי מדינת ישראל שהצילה אותם.

בסוריה־עיראק־לבנון של היום עדות שלמות נכחדות ועוד ייכחדו, ולכן ייאחזו בכל דבר, עד שינטשו אותו ויעברו לברית הזמנית הבאה — הכל כדי להישרד. ולכן, רק טיפש ייכנס למערכת כל כך בוגדנית. את השיעור שלנו קיבלנו כבר, בלבנון: בישראל נאחזים רק אם אין שום ברירה אחרת, אך נוטשים אותה מיד כשצצה אפשרות חדשה, ואנחנו נשארים ללקק את פצעינו.

מנחם בגין ראה בנוצרים של לבנון מיעוט נטבח, ולכן החל לסייע להם — תחילה באספקת נשק סודית ועד לפלישה מלאה שלנו, גם כדי לסלק את המחבלים הפלסטינים. זה נגמר בדור אבוד עם 18 שנות מלחמה, ואלף חיילי צה"ל הרוגים. וכל זאת, עבור מה? עבור הנוצרים שחיש קל בגדו בנו, ותימרנו לבעל הברית הבא שלהם? את הלקח שלנו למדנו — זוהי הביצה העדתית של העולם הערבי, אנחנו בפירוש לא חלק ממנה, וגם לא נהיה.

בצפון סוריה נפלו באחרונה כמה כפרים דרוזים בידי דאעש, והתושבים מיהרו להתאסלם ובכך הצילו את עצמם. אלה חשבונות פנים מזרח־תיכוניים, שגם ימצו את עצמם בינם לבין עצמם, אחרת נמצא את עצמנו בסיטואציות של סברה ושתילה — כאשר ערבים מחסלים ערבים, אך ישראל מואשמת בעולם. אם ישראל מתערבת, זרקור עולמי ענק מיד מופנה אלינו, שלא בטובתנו, ומעשי הטבח הסוריים ידבקו בנו מיד.

סוריה גדולה עשרת מונים מלבנון, וסכנתה מרובה ממנה. חובה עלינו לשמור מכל משמר על הנכס היקר ביותר שלנו עד היום מול הקריסה האזורית: חוסר המעורבות שלנו. אנחנו לא סונים ולא שיעים, ולכן פטורים מראש ממלחמת העולמות הזאת. חוסר ההתערבות וההרתעה שלנו ימשיכו לשמור עלינו, במציאות מתעתעת. יום פקודה? רק כאשר הגבול שלנו מאוים, לא פחות ולא יותר.

מתוך "ידיעות אחרונות"