קורח הרוקח

הרב שמואל זעפרני , א' בתמוז תשע"ה

הרב שמואל זעפרני
הרב שמואל זעפרני
צילום: עצמי

במוקד פרשתנו מצויה המחלוקת של קורח וחבר מרעיו על משה. הפסוק הראשון בפרשה מתאר את "לקיחתו" של קורח יחד עם חברי מפלגתו, והפרשנים התקשו רבות בביאורו: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (טז, א).

הבעיה התחבירית בפסוק ברורה: הפועל "ויקח" הפותח את הפסוק מזמין את הקורא לחפש אחריו את מושא הלקיחה, אולם מושא זה נעדר כליל מן הפסוק. השאלה הפתוחה שהפסוק הראשון מותיר היא – את מי לקח קורח? הפרשנים הציעו כמה אפשרויות. רש"י כתב:

לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן (איוב טו, יב) מה יקחך לבך, לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר (במדבר כ, כה) קח את אהרן, (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים.

רש"י מציע שני ביאורים ללקיחתו של קורח. לפי האחת, בעקבות תרגום אונקלוס, הלקיחה היא עצם ההתפלגות. מושא הלקיחה הוא קורח עצמו, כלומר קורח פילג את עצמו מן העדה. לפי הביאור השני, הלקיחה היא שכנוע רטורי ומושאה הוא ראשי סנהדראות.

הרמב"ן התבסס על המדרש שאותו הביא רש"י, אך הבין אותו באופן אחר:

ודעת המדרש אינו כפירוש הרב. אבל אמרו שם אין ויקח אלא לשון פליגה שלבו לקחו כענין שנאמר מה יקחך לבך. ואינו רוצה לומר שלקח עצמו לצד אחד, וכן מה יקחך לבך, אינו שיקח אותך לצד אחד להפליג עצמך משאר בני אדם, אבל כונת המדרש בויקח קרח, שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר, כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה. וכן מה יקחך לבך, מה מחשבה יקח לך לבך שתחשוב בסתר לית דין ולית דיין ולא תגלה אותה...

הרמב"ן מבין את הלקיחה כעצה וכמחשבה שעלתה בדעתו של קורח, ולא כלקיחת עצמו לצד אחד והתפלגותו מהעדה כפי שהבין רש"י. לפי רמב"ן לא קשה אמנם מהו מושא הלקיחה, שכן הוא מפרש את הלקיחה כ"רעיון" שעלה בדעתו של קרח ומושאו הוא "לעשות מה שיספר", כלומר כל המתואר בפרשתנו בעניין מחלוקת קורח ועדתו.

באופן אחר פירש אבן עזרא: "ויקח קרח אנשים, דרך קצרה". מושא הלקיחה לשיטתו הוא "אנשים". הספורנו כתב: "שעור הכתוב וסדרו כאלו אמר ויקח קרח ודתן ואבירם ואון בן פלת חמשים ומאתים נשיאי עדה ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל". כלומר, מושא הלקיחה הוא מאתים וחמישים נשיאי העדה.

הפירושים השונים נותנים מענה לשאלה את מי לקח קורח, אך הם אינם מסבירים מדוע הפסוק מוקשה תחבירית. מדוע מושא הלקיחה, יהיה אשר יהיה לפי כל פירוש, לא נזכר במפורש בכתוב? ריבוי הפירושים לכתוב מעיד על היותו קשה מצד עצמו, מה שמעלה על הדעת את האפשרות שאולי הכתוב מתנסח במכוון באופן עמום. ויש לעמוד כמובן על משמעותם של הדברים: מדוע הפסוק הפותח את פרשיית קורח ועדתו ומחלוקתם על משה נוקט עמימות באופן מכוון.

מהלך פרק ט"ז

נשוב אל הפסוק הפותח את הפרשה ונראה דרכו ודרך הפסוקים שלאחריו מיהם החולקים ומהן טענותיהם:

(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְקֹוָק וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְקֹוָק:

מלבד קורח, שהוא "השחקן הראשי", מופיעים כחולקים דתן ואבירם ואון בן פלת משבט ראובן, ונספו אליהם מאתיים וחמישים נשיאי עדה. הטענה שבפיהם היא שוויונית ולפיה אין מקום להשתררות של איש על רעהו. כלומר, מכיוון שכל העדה כולם קדושים, הרי שכולם שווים, וממילא אין מקום להתנשאות על "קהל ה'". קריאה זו מערערת לכאורה על עצם קיומו של מוסד הנהגה, בשם טענה של שוויון.

המדרש הידוע על "טלית שכולה תכלת" ממחיש את הטענה השוויונית של עדת קורח:

הלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה? (רש"י טז, א).

עם ישראל כולו, לפי טענת קורח שבפי המדרש, הינו טלית שכולה תכלת, שכן כל העדה כולם קדושים, ולכן אין מקום לחייב עבורה פתיל תכלת, כלומר הנהגה הנבדלת מכלל העם.

אולם הפסוקים הבאים, המביאים את תגובתו של משה רבנו לטענות קורח ועדתו, מלמדים על תמונת מצב שונה:

(ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְקֹוָק אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:

(ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

(ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְקֹוָק מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:

(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי:

(ט) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְקֹוָק וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם:

(י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה:

(יא) לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְקֹוָק וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו:

בניגוד לטענת קורח ועדתו כי כל העדה כולם קדושים, משה מציע אפוא את מבחן המחתות כדי להעמיד לבירור אלוקי את השאלה מיהו הקדוש (פסוקים ה-ז). אך הוא מוסיף וטוען כלפי בני לוי שהם נבחרו מאת ה' לעבודת הלויים המיוחדת ודי להם בכך. מדברי משה הללו עולה כי הוא מגיב לא כלפי טענה שוויונית כפי שהבנו עד עתה שזוהי טענת החולקים, אלא לבקשה שונה בתכלית ואף מנוגדת ממש לטענת השוויון. בני לוי, החוברים לפי הכתובים לעדת קורח, דורשים עבורם כהונה.

לא זו אף זו: בניגוד לפסוק ג' שבו טענת השוויון מופנית כלפי משה ואהרון גם יחד ("וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן"), מסתבר כעת שהערעור הוא על כהונתו של אהרון בלבד, ולשם כך נדרש מבחן המחתות – להעיד מיהו הקדוש. כעת הטענה היא כלפי אהרון בלבד – "וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו".

מיהי אפוא עדתו של קורח שאליה מכוונים דברי משה אודות מבחן המחתות – "קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (פס' ו)? נשהה לעת עתה שאלה זו, ונעבור לפסוקי ההמשך המתארים דו-שיח שהתנהל בין משה לדתן ואבירם:

(יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה:

(יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר:

(יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:

(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְקֹוָק אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:

טענת דתן ואבירם שונה מן הטענות ששמענו לעיל: לא טענת שוויון בפיהם, ואף לא טענה לכתר הכהונה. דתן ואבירם מתריסים כלפי משה רבנו באירוניה, ולדבריהם הארץ שהיא זבת חלב ודבש אינה אלא ארץ מצרים, ולא הארץ שעליה הבטיח משה, וזאת – כדי למות במדבר. לא רק זאת, טוענים דתן ואבירם, אלא שמשה לדבריהם נוטל שררה לעצמו ללא סיבה.

בשלב זה עוזב הכתוב את העניינים שבין משה ובין דתן ואבירם ושב לעסוק במבחן המחתות:

(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר:

(יז) וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ:

(יח) וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

(יט) וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעֵדָה: פ

השאלה ששאלנו לעיל – מיהם עדת קורח שאליה מכוון מבחן המחתות מקבלת מענה מפורש בכתובים הללו – "וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת", כלומר מדובר באותם מאתים חמישים נשיאי עדה.

באופן מפתיע עוזב הכתוב שוב את העיסוק במבחן המחתות ושב לעיסוק בדתן ואבירם:

(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם:

(כה) וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם:

(כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:

(כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְקֹוָק שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:

(כט) אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְקֹוָק שְׁלָחָנִי:

(ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְקֹוָק וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְקֹוָק:

(לא) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם:

(לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ:

(לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל:

(לד) וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ:

סופם של דתן ואבירם, שהם נבלעו חיים באדמה, כמפורש בכתוב, אולם מה היה בסופו של מבחן הקטורת של מאתים וחמישים נשיאי העדה? על כך בפסוק הבא:

(לה) וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְקֹוָק וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת:

את נשיאי העדה האדמה לא בלעה, כפי שעשתה לדתן ואבירם, אלא אש שיצאה מאת ה' אכלה אותם. פסוק זה מזכיר מאוד את הפסוק האמור בנדב ואביהוא בהקריבם אש זרה: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְקֹוָק" (ויקרא י, ב). וכמו שאצלנו נאמר: "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת" (פס' יח), נאמר בנדב ואביהוא: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת" (ויקרא י, א).

מבחן המחתות הסתיים אפוא בשריפת מאתים וחמישים נשיאי העדה, ומתוך ההשוואה לנדב ואביהוא נראה שזו הייתה מטרת מבחן המחתות מלכתחילה. כמו שנדב ואביהוא מתו כאשר יצאה אש מלפני ה', בגלל שטעו בסדר העבודה המדויק והראוי במשכן, כך מאתים וחמישים הטוענים לכתר הכהונה שאינו להם, נענשים באותו העונש בדיוק.

שתי כיתות של מורדים

הסקירה של מהלך פרק ט"ז העלתה שלמעשה "עדת קורח" אינה עשויה מקשה אחת, לא מבחינת חבריה ולא מבחינת טענותיהם. מדובר בשתי קבוצות מורדים עיקריות שהכתוב מדלג בין האחת לשנייה חזור ודלג. הקבוצה האחת היא מאתים וחמישים נשיאי העדה המערערים על מעמדו של אהרון הכהן והם מבקשים גם להם כהונה. קבוצה זו נענשת בשריפה ע"י אש היוצאת מן השמים, וכפי שכתבנו לעיל, נראה שזו תוצאה ישירה של מבחן המחתות. המרד של הקבוצה הראשונה הוא אידיאולוגי-דתי באופיו.

קבוצת המורדים השנייה מורכבת מדתן ואבירם המערערים על הנהגתו של משה ובפיהם הטענה שמשה לקח לו שררה מעצמו. משה, לטענתם, נכשל כמנהיג כשהוציא את העם ממצרים להמיתו במדבר. זוהי מרידה פוליטית באופייה.

העונשים השונים לשתי הקבוצות – האש היוצאת מן השמים והאדמה הבולענית – הינם עונשים המתאימים בהקבלה לטענות השונות של כל אחת מהקבוצות. כנגד הטוענים לכתר הכהונה הרוצים להתעלות מבחינה רוחנית-שמימית, יוצאת אש מן השמים ושורפת אותם. וכנגד המערערים על הנהגתו הפוליטית-ארצית של משה רבנו, הטוענים שהוא נגוע באינטרסים של שררה, פותחת הארץ את פיה ובולעת אותם.

התורה בפרשתנו מרכיבה זו בזו שתי מרידות השונות בבעליהן ובאופיין. המכנה המשותף לשתי המרידות הללו הינו בכך שהן מרידות. ייתכן שהתורה כרכה ועירתה את שני סיפורי המרד זה בזה כי הם התרחשו סימולטנית במציאות. לפי התרחיש הזה הנהגת העם, כלומר משה ואהרון, הותקפה בו זמנית ע"י אנשים שונים ומכיוונים שונים, ואולצה להתמודד בכמה חזיתות. אולם ייתכן שהתורה כרכה יחד שני סיפורים שלאו דווקא אירעו בו זמנית, והסיבה שהם שולבו יחד הוא המכנה המשותף שלהם – המרד בהנהגה.

קורח הרוקח

כך או כך, מכנה משותף משמעותי לשני מעשי המרד הללו קשור בדמותו של "הגיבור" קורח. ברור הוא שמאתים וחמישים נשיאי העדה מכונים "עדת קורח" וגם דתן ואבירם קשורים ל"משכן קורח" (פס' כד, כז), ויחד איתם נבלעו האדמה גם כל האדם אשר לקורח (פס' לב). קורח היה הכוח המניע והפועל מאחורי שתי המרידות הכל כך שונות.

כיצד מת קורח עצמו, האם בלעה אותו האדמה או שהוא נשרף באש שיצאה מן השמים? התשובה לשאלה זו אינה חד-משמעית. מחד, קורח לא נזכר בפירוש בפסוק המתאר את האש היוצאת מן השמים ששרפה את נשיאי העדה, ומאידך, כאמור, בבליעת האדמה מוזכרים כל האדם אשר לקורח אך לא קורח עצמו.

פרשתנו אינה נותנת לשאלה זו מענה ברור. אמנם קורח לא נזכר עם הנשרפים, אך בהמשך פרשתנו נאמר:

(ד) וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ:

(ה) זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ:

משמע אפוא שקורח היה מן הנשרפים, שכן הזיכרון למחתות הנחושת הנרקעים כציפוי למזבח נועד לסמן לדורות שלא יקרב איש זר להקטיר קטורת, וכך לא יהיה כקורח וכעדתו. משמע, שקורח היה מן הנשרפים.

האמביוולנטיות סביב אופן מיתתו של קורח נשמרת גם בכתובים שמחוץ לפרשתנו. בפרשת פנחס נאמר:

וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְקֹוָק: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס (במדבר כו, ט-י).

משמע מכאן שקורח נבלע באדמה, אולם מהסקירה ההיסטורית של משה רבנו בספר דברים עולה אחרת:

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים יא, ו).

כאן נזכרים דתן ואבירם בלבד, כאלה שהאדמה פצתה את פיה ובלעה אותם. קורח לא נזכר כאן.

העמימות שמותיר הכתוב באשר לסופו של קורח ממשיכה הלאה למחלוקת בנושא בדברי חז"ל:

ואמר רבי יוחנן: קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופין. לא מן הבלועין - דכתיב +במדבר ט"ז+ ואת כל האדם אשר לקרח - ולא קרח, ולא מן השרופין - דכתיב +במדבר כ"ו+ באכל האש את חמשים ומאתים איש - ולא קרח.

במתניתא תנא: קרח מן השרופין, ומן הבלועין. מן הבלועים - דכתיב +במדבר כ"ו+ ותבלע אתם ואת קרח, מן השרופין דכתיב +במדבר ט"ז+ (ותצא אש מלפני ה') [ואש יצאה מאת ה'] ותאכל את החמשים ומאתים איש וקרח בהדייהו (סנהדרין קי ע"א).

מחלוקת קורח ועדתו נקראת במשנה במסכת אבות (ה, יז) מחלוקת שאינה לשם שמים. התמרון המניפולטיבי של קורח בין שני קבוצות מרד שונות מעיד על כך שהוא אינו פועל ממניעים טהורים אלא מתוך אינטרס ברור המבקש למרוד בהנהגה. ה"זיגזוג" של קורח השתמר בתורה בעינו, בדמות המעבר של התורה עצמה בין קבוצות המרד השונות.

בפתח מאמרנו עסקנו בפסוק הראשון של הפרשה הנוקט עמימות באשר למושא לקיחתו של קורח. רמזנו על כך שייתכן שהכתוב נוקט עמעום מכוון, במקביל לעמעום המלווה את קריאת הפרק כולו ולזגזוג המאפיין את קורח הפוליטיקאי האופוזיציונר שכל הטענות מכל הסוגים כשרות בעיניו לשם השגת מטרתו. לימוד פרק ט"ז כולו, על המעברים בין קבוצות המרד המוצגים בו, מלמד שהכותרת העמומה הפותחת את הפרק מתאימה לאופיו החמקמק והפוליטיקאי של קורח.