שתיקת הכבשים

מי שמעדיף כבשים על פני אחיו רואה בסוף רק עדר של בהמות.

אמילי עמרוסי , ב' בתמוז תשע"ה

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

בחורף 2005 ניסתה חבורה לא־גדולה של כתומים להתגונן מפני עריצות הדמוקרטיה.

כדי לעקוף את ההשתקה בכביש הראשי של התקשורת עלו רעיונות למחאה יצירתית. אחד מהם היה הפגנת הכבשים. ברור שאני מספרת סיפור על כבשים כי עודד קוטלר הכניס אותנו השבוע לדיר. עשר שנים לעקירת משפחות מבתיהן ומתים מקברם - יש קשר בין ההתנשאות הקוטלראית לבין גירוש קהילות יהודיות.

הייתי אז דוברת מועצת יש"ע. תוכננה הפגנה מול הכנסת שבה יעמדו כ־30 ראשי צאן תחת שלטים בנוסח "די לשתיקת הכבשים" ו"לא נהיה הכבשים של אריק". אישורים הושגו מעיריית ירושלים, ממשטרת ישראל, ממשרד החקלאות וממשמר הכנסת. חקלאי מבקעת הירדן התנדב לתרום את כבשיו למשך חצי יום, משאית הוזמנה להסעת המפגינים הפועים, השלטים היו מוכנים.

אלא שבבוקר ההפגנה נקראתי בבהילות אל בית משפט השלום בירושלים: התקבלה בקשה לצו מניעה. המבקשים: ארגון לזכויות בעלי חיים. אני מתחננת, כמה שקשה, שתאמינו לסיפור הזה כי לא בדיה הוא ולא כזב. בהיכל המשפט עמד וטרינר מומחה שטען כי הובלת הכבשים תגרום להן נזק בלתי הפיך. הוא פירט ותיאר את הטראומה הנפשית, המוכחת במחקרים. את החשש כי הטלטול ממישורי הבקעה אל לב הבירה ובחזרה באותו יום עלול לגרום לכבשים הרות להפיל את ולדותיהן.

התחייבתי בפני כבוד השופט כי כבוד החיות יישמר. נשבעתי שייערכו עצירות רענון בדרך. כמעט הבטחתי לקחת אותן אלי הביתה בסוף ההפגנה. הדיון המוזר נמשך ונמשך. השופט אישר לבסוף את ההפגנה, בתנאים מסוימים שהוסכמו על ידי הווטרינר. אבל השעה היתה מאוחרת, הכבשים לא יצאו לדרך והדחייה גררה ביטול.

כך היה. בית משפט בישראל הירהר ועירער על קיום מחאה שנועדה למנוע - לא את טלטולן של כבשים - אלא של גברים, נשים וילדים. ולא הלוך ושוב, אלא בכיוון אחד, החוצה מנוף חייהם. מחדר השינה ומבית הכנסת ומהאדמה. ואני מכירה כמה נשים הרות - לא כבשים - שאיבדו את עובריהן תוך כדי הטראומה של הגירוש הכפוי. זו היתה האווירה של הימים ההם.

שנאה עיוורת, אדישות לכאב האחר (יגאל סרנה ישב מולי באולפן טלוויזיה ימים ספורים אחרי העקירה ואמר שראה בטלוויזיה "אורגיה של דמעות"). קוטלר מחזיר אותנו לשם. מי שמעדיף כבשים על פני אחיו רואה בסוף רק עדר של בהמות.

המאמר המלא בישראל היום