הכישלון הפך להצלחה

הכישלון הוא ההצלחה הגדולה ביותר של הבית היהודי. הממלכתיות של בנט ושקד לא פוגמת בדבר מדרכם האידיאולוגית.

ד"ר יועז הנדל , ו' בתמוז תשע"ה

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

שמונה המנדטים שקיבלה הבית היהודי בבחירות האחרונות היו מתנה משמיים. בעלי אמונה ואפיקורסים גמורים שתמכו במפלגה יכולים רק לברך על כך שהסקרים על מפלגה שנייה בגודלה לא התממשו.

כדאי לעקוב אחר הראיונות של השרים מטעם הבית היהודי, ובעיקר נפתלי בנט ואיילת שקד בשבועות האחרונים. אם בימי הבחירות נדמה היה שמדובר בחבורה מתבגרת שעסוקה ברדיפת אנשי מפלגת העבודה עם שעון ציונות דמיוני, הרי שמאז הרכבת הממשלה בנט ושקד מתנהגים כמבוגר האחראי.

שיטת הפלגנות מימי הבחירות התבררה ככישלון. הציונות הדתית ראתה עצמה מאז ומעולם כגשר בין עולמות ולא כתנועה שאמורה לשרוף גשרים. כשהגיע רגע האמת בקלפי, מי שרצה "אנחנו מול הם" מצא את נתניהו, השאר נותרו בבית היהודי שלהם. וכך נשארו להם שמונה מנדטים, כוח מיקוח מוגבל אבל יכולת גדולה להתעסק במה שנכון. מי הם אנשי הבית היהודי ולא נגד מי הם.

אם בקדנציה הראשונה התחרו בנט ושקד על לייקים בפייסבוק ואמירות נגד ציפי לבני שישבה איתם בממשלה, בקדנציה הזו אין את מי להאשים משמאל וגם אין זמן. אולי הלקח הכי חשוב מהממשלה הקודמת. דע תמיד מאין באת, אבל אין לדעת מתי אתה הולך.

שתי הדוגמאות הטובות ביותר הן שאלת התרבות ומערכת המשפט. בזמן שמירי רגב מחוללת מהומות, בנט אומר אותם דברים וזוכה לתמיכה רחבה. למה? כי הוא מסביר גם כשתוקפים אותו. הוא נעלב פחות, מתרגש פחות מאחד שקורא "בהמות". יש מי שלא מסכים, אבל הרוב במדינת ישראל שומע לקול ההיגיון. כשהרוחות התלהטו הוא דיבר על אחדות, וכשעמדה בפניו הזדמנות מימש את סמכותו להוציא הצגה מסל התרבות.

כך גם שקד וראיונותיה על מערכת המשפט. היא לא באה לשרוף את המועדון אלא לקדם אותו. בדרך אפשר לקוות שתעסוק בפיצול הסמכויות של היועץ המשפטי לממשלה ובשאר השאלות שראוי לשאול תמיד, ולא משנה הזהות הפוליטית.

בשנתיים האחרונות ביקרתי את הבית היהודי פעמים רבות – דעתי על מה שהיה לא השתנתה. בעיניי זו הייתה פחדנות להימנע מלעסוק בענייני דת ומדינה ולהתקפל בפני אנשי "תקומה" שבמפלגה ומאחוריהם החרדים. הממשלה הקודמת הייתה חלון הזדמנויות ייחודי להפוך את מדינת ישראל למקום יהודי יותר – לא חרדי יותר. בעיניי היה זה פחדני גם לשבת בממשלה שמשחררת מחבלים ואז לצאת ולהפגין נגדה. לא אהבתי גם את ההצהרות הבומבסטיות, את הרדידות הפייסבוקית ואת הרדיפה אחר קולות הקצה.

ואז באו הבחירות ונדמה שהכל השתנה. הכישלון הוא ההצלחה הגדולה ביותר של הבית היהודי. הממלכתיות של בנט ושקד לא פוגמת בדבר מדרכם האידיאולוגית. הם פשוט מעוררים יותר כבוד בראיונות ובהתייחסויות שלהם למאבקים שיש כאן. ימין עם הדר, ולא משנה אם מדובר בהדר הבית"רי של ז'בוטינסקי או בהדר של הרב קוק. שניהם אגב נאמני ארץ ישראל ונאמני כבוד האדם באשר הוא.

בזמן שבליכוד, המפלגה שאמורה להיות קרובה למרכז הישראלי, המפלגה הלאומית־ליברלית, מנהלים קרבות רחוב, מורידים את הראש ועוצמים את העיניים מול תופעות בעייתיות נוסח חזן – בנט ושקד מתנהגים בכובד ראש, כאילו הם מפלגת השלטון ולא מפלגת לוויין. נכון, לפעמים מתפלקות אמירות פשטניות נגד השמאל (במיוחד אחרי דוחות כמו שראינו אתמול), וכן, גם להם יש במפלגה כמה רודפי גימיקים, למזלם פחות ממה שהיה אילו היו זוכים בכל הקופה. הם עדיין מפלגה עם סקטור שמגביל בצורה מסוימת את ההשקפה הליברלית שבציונות (גם הדתית), אבל הערכים בולטים יותר.

הציבור בישראל נוטה בבירור ימינה, הוא כועס כשקוראים לתושבי הבקעה – האנשים הטובים שמפלגת העבודה שלחה לשם – תושבי חו"ל. הוא מתעב את תומכי החרמות. הוא לא שונא את מי שמצביע שונה ממנו. הוא לא מחפש מלחמת אחים כפי שניתן להתרשם לפעמים מהרשתות החברתיות. כל שדרוש הוא פוליטיקאים שיודעים לנמק את דעתם בכובד ראש. שיכבדו את עצמם ואותנו. אם הסגנון החדש של בנט ושקד הוא סימן לכך, אז מדובר בסימן טוב.

מתוך "ידיעות אחרונות"