כשמפריח הזיקוקין

כשמפריח הזיקוקים מחפש בנרות גפרור – יומן מסע של מחנך

אבינועם הרש , ו' בתמוז תשע"ה

דעות אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

זהו. בעוד כמה ימים תסתיים השנה הראשונה שלי כמחנך. למה אפשר להמשיל אותה? למתאגרף שמגיע לסיבוב האחרון, חבול מעוך ומרוט, פנס בעין אחת, מדמם וכל עולמו מתרכז לצלצול הגואל או למפליג בשיט מופלא, שבולע בעיניו חוויות ומראות קסומים מארץ בוסרית וזרה ומתפלל בליבו: אלי אלי שלא ייגמר לעולם? נראה שגם וגם.

אני זוכר שכמה ימים לפני שהתחלתי את שנתי הראשונה, נתקלתי בכמה יומני מסעות שרשמו מחנכים שרק נכנסו למקצוע ואיששו את נתוני משרד החינוך:

ממחצית מהמורים פורשים בחמש השנים הראשונות להוראה. כעבור עשור, עולה המספר ל–60%.

כשנכנסתי בפעם הראשונה לכיתה התרגשתי כמו ילד שעולה לראשונה על המתקן הכי מפחיד בלונה פארק: חוסר הוודאות סוחט ממך תערובת מטלטלת של פחד מצמית והתרגשות שכמו מצמיחה לך כנפיים. אתה מבין שזיכרון הרגעים הבאים של בציעת השדה החדש הזה ילכו איתך עד הסוף.

אני רגיל לסמינריונים. להפרחת זיקוקין. להעפת פצצות תאורה. אתה מגיע, עושה את ה'וואן מן שואו' שלך והולך לצנן את זיעת המאמץ בשוטף שלושים. והנה, במציאות החדשה בתור מחנך, אתה מגלה ש'עקיצות' עובדות על יתושים, אבל התלמידים שמסתכלים עליך מלמטה מחכים למשהו אחר. אין לאן לברוח. עשית קסמים? הפנטת את כולם? איזה תותח אתה. עכשיו לך תעשה את זה עוד מאות פעמים. עם אותם תלמידים.

מחנך.

מחנך. בהתחלה גלגלתי את המילה הזו על הלשון כמו מופלטה מהבילה ונוטפת דבש. אני מחנך. המנהיג. מנהל הכיתה. מורה דרך. הקולומובס של יותר מעשרים זוגות עיניים. אחרי שהמסך ירד לראשונה והכנסתי את הצ'ופר הראשון שקבלתי מבית הספר לארון, לאט לאט אזל הדבש מהמופלטה שהספיקה בינתיים להצטנן ופתאום המילה מחנך ניצבה מולי במלא הדרה המפחיד מלווה בצל שחור ענק ומאיים: מחנך.

אני? מה זאת אומרת? אבל רק אני אלוקים ואשתי יודעים כמה שאני לא מושלם ואיך אני רוצה לחנך עולמות אחרים אם את העולם שלי עדיין לא סיימתי כמאמר המפורסם של 'החפץ חיים' על כך שבהתחלה רצה לשנות את העולם, אחר כך את עירו ולבסוף הבין שינסה קודם לשנות את עצמו. האם אני מודע להשלכות? לכך שמעכשיו בכל מקום שהוא על פני הגלובוס, חליפת המחנך תלך איתי לכל מקום. בקיץ. בחורף. בחופש?

בהתחלה הרגשתי שחליפת המחנך הייתה תפורה עליי בדיוק. אחרי שסיימתי להסתכל עליה מכל הכיוונים ולבשתי אותה הרגשתי איך שהיא הולכת ותופחת ונהיית כבדה כחליפת אבירים של ימי הביניים. מספקת, עוצמתית. מפחידה.

סיכון מחושב

ההפלגה החלה. משפריצה לי נתזי רגעים. חלקם מרגשים. מעוררי השראה. חלקם מתסכלים. סזיפים. 'מורכבים'. מלוחים שנכנסו לי לתוך העיניים. מזינים את החיידק החינוכי שלי בחומר שאין לתאר במילים. הרגע המקודש הזה כהרף עין, בו עשרים זוגות עיניים מסתכלות עליך בצפייה ומחכות למוצא פיך. הנה נעמד לו מדריך הסמינריונים, מצפה לתשואות בלונים ונצנצים ובמקום זה נתקל בשלט:

'הכניסה לפצצות תאורה אסורה'. חכה, עוד לא עשית כלום. אנחנו מאמינים בבישול איטי ועמוק. אחרת זה יכול להישרף.

בכוסו בכיסו ובכעסו.

גיליתי שהמכ"ם בקריה הוא צעצוע לעומת חושיהם הבריאים של התלמידים שקולטים ומבינים הכול. נטולי תואר וטייטלים, אין כמוהם בכדי לשקף לך את השקעתך באופן תמידי:

רוצה לזכות באמונם? תעבוד הכי קשה שאתה יכול. ואח"כ? תשקיע יותר. כמה? אם אתה שואל, כנראה שלא הבנת כלום.

עוד גיליתי שמחנך ניכס בכוס הקפה שלו: כמה נוחות אתה מחפש והאם כוס הקפה שלך תישאר בסוף קרה, כי בדיוק מתי שניסיתי ללגום את השלוק הבא, היה לך עוד משהו חשוב לומר לעוד תלמיד שבדיוק הגיע ומבחינתו אתה עכשיו הכתובת לכל בעיותיו. אז חכה להפסקה. ותתפלל שאין לך תורנות.

בכיסו - אל תתמחר ותחכה להחזרים וקבלות עבור כל השקעה שלך. בניגוד לאסדות נפט, כאן לזהב אין דד ליין והוא גם לא ממהר לשום מקום. רוצה להשקיע? תפדאל. לך על זה עם כל הלב. חשבונות תעשה במכולת.

ובכעסו - מחנך מעיר אלפי הערות. מילותיי יכולות מצד אחד להיות מזור לנפש צמאה ולהציל חיים כפשוטו ומצד שני להיות חצי רעל או סכינים. הדיוק אקוטי. הסיכון לפציעה וחבלה שלא במתכוון, שתלמיד ייקח את המילים שלי הלאה ויפרש אותם לא נכון קיים תמיד. ואם כבר פגעת שלא לצורך: תהיה גבר ותתנצל. גיליתי שאין דבר שהתלמידים מעריכים יותר מאשר מחנך שמראה להם שהוא גם בן אדם: זוהי שעתה היפה של האמת. זוהי שעתו היפה של המחנך. של האדם.

אפילוג

ההפלגה הסתיימה. רק תנו לי קצת אוויר. חודשיים שבהם אני נסגר לשיפוצים. ומיד להפלגה הבאה. נראה לי התמכרתי.

מוקדש לאמי שתחי', המורה הניה הרש, שהייתה מחנכת למשך יותר מ30 שנה ורק השנה הבנתי באמת מה עשתה.