מיליון העולים של יצחק שמיר

אבל מה זה אובדן שלטון - לעומת הסיפוק שבהישג הגדול של תוספת של מיליון יהודים למדינת היהודים?

יוסי אחימאיר , ח' בתמוז תשע"ה

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

כמה חודשים לאחר פטירתו של יצחק שמיר, פניתי לעיריית תל-אביב בבקשה לקרוא רחוב על שמו.

נעניתי, כי על פי הנוהל, כל בקשה להנצחה תידון רק כעבור שנתיים מיום הפטירה של המומלץ. חזרתי ופניתי אחרי כעבור השנתיים ונעניתי, כי בינתיים ועדת השמות פוזרה והנושא יידון בבוא העת.

בשבת, י' תמוז, ימלאו שלוש שנים לפטירתו של ראש הממשלה שמיר – ביום ששי, 10 ביולי, בשעה 10 בבוקר, תתקיים האזכרה לו ולרעייתו שולמית ליד קברם בחלקת גדולי האומה בהר הרצל - ועד היום אין בעיר הגדולה, שבה חי ופעל, רחוב הנושא את שמו.

האם זה משום שראש "העיר ללא הפסקה" שוקל להתמודד על ראשות המפלגה, שהינה יריבתה של המפלגה שאותה הנהיג שמיר? - לא הייתי אומר זאת. הייתי תולה את הסיבה בזילזול הלא-מוצדק בראש הממשלה השביעי, והעלמתו מהשיח הציבורי.

בהיסטוריוגרפיה של המדינה, יצחק שמיר הוא כנראה ראש הממשלה המקופח ביותר מבין ראשי ממשלה שהלכו לעולמם. עד היום כששמו נזכר פה ושם בתקשורת, הרי זה לרוב תחת תוויות מזלזלות של איש "השב ואל תעשה", איש ה"סטאטוס קוו", איש ה"נו טוף", האיש "ההולך לשנת צהריים באמצע יום העבודה", וכו'.

מניתי בעבר ואני יכול למנות גם עתה את שורת ההישגים של תקופת יצחק שמיר, שמעטים בין מנהיגי ישראל בעבר רשמו לזכותם כמותם:

מאבק ללא פשרות באינתיפאדה ודירדור אש"ף עם ערפאת לשפל המדרגה, הקמת עשרות ישובים בכל חלקי ארץ-ישראל, חידוש וכריתת יחסים דיפלומטיים עם כשלושים מדינות בהן סין והודו, חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל ונקיטת יוזמות לשלום ביניהן ועידת מדריד, קידום כלכלת ישראל לשעורי צמיחה של כששה אחוזים, קידום ערך האחדות הלאומית וחיזוק האמונה בצדקת הדרך הציונית והזכות על ארץ-ישראל השלמה...

אבל ההישג, שהוא עצמו ראה אותו כחשוב ביותר בתקופתו - הינו העלייה הגדולה מבריה"מ, כמו גם העלייה מאתיופיה. חצי יובל שנים מלאו בימים אלה לתחילתו של גל העלייה המאסיבי. עלייה שהביאה לישראל כמעט מיליון נפש. בפרספקטיבה של חצי יובל שנים אפשר לומר ללא שום פיקפוק – כי עלייה זו הצילה את המדינה.

עליית המיליון קשורה כמובן בנפילת המשטר הקומוניסטי ברוסיה. היה זה בזמנו דבר מופלא ביותר: מצד אחד – בא הקץ לשלטון הסובייטי המדכא, רודף היהודים, העויין לישראל, ומצד שני – נפילת מסך הברזל והיציאה ההמונית מבית האסורים הסובייטי.

רבים מהיוצאים לא ראו עצמם ציונים בהכרח. לא חשבו שמאבקה של ישראל למענם, מחייבם לבוא ולהיות אזרחיה. רבים מהם קיוו לבנות מחדש את חייהם בארצות המערב. כאן נכנס לתמונה ראש הממשלה, ובתקיפות אופיינית הוביל מהלך מדיני וציוני שמנע הגדרת היוצאים כ"מהגרים" או כ"פליטים" ובלם את נשירתם מהנתיב המוביל לישראל.

הודות לעמידתו האיתנה בשאלה זו, זכה שמיר לראות את העולים מגיעים ארצה באלפיהם מדי חודש, כשהם נקלטים במרכזי קליטה, לקראת ההתערות במדינה. ועם זאת, שמיר – מנהיג קשוח, ללא איפור, ללא פוזות, שפיו ולבו שווים – לא היה מוכן בשום פנים ואופן לקשור בין העלייה לבין הוויתור על זכות ההתיישבות וההתנחלות בכל חבלי הארץ.

להיפך, הוא ידע שהתגבורת החשובה הזאת לישראל בכוח אדם יהודי תוכל למלא חללים וטרשים על מפת המולדת. מצד שני, התעקשותו בנושא האידיאולוגי הזה, זכות ההתנחלות, עלתה לו בלחץ אמריקני כבד על ישראל, שבא לידי ביטוי בהפסקת מתן הערבויות בסך 10 מיליארד דולר לקליטת העלייה.

ככל שהיה נוקשה מבחינה אידיאולוגית, כך היה שמיר גמיש, ואם תרצו – פראקטי, בצד הטאקטי. הדבר בלט במיוחד בעת מלחמת המפרץ ב-1991, כאשר ראש הממשלה הימני ביותר שהיה לה אי פעם לישראל, בלם את שר הביטחון שלו, את הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר ולא שעה להמלצתם לשגר את מטוסי חיל האוויר לתקוף מטרות במערב עיראק.

במקרה זה הוא קיבל את עמדתו של הנשיא בוש האב, לפיה הקואליציה שגיבשה ארה"ב היא זו שתבצע את המלאכה לשים קץ לתוקפנות עיראק בראשות הדיקטטור, סדאם חוסין, ותפסיק את ירי טילי הסקאד לעבר ישראל. "אני מקבל את הבטחתך", אמר ראש ממשלת ישראל בקו האדום לנשיא ארה"ב, "אבל דע לך, כי אם טיל אחד יגרום לאבדות רבות אצלנו, לא אוכל לעצור את צה"ל". השכל גבר על הרגש.

הוא הדין בנושא ועידת מדריד. שלא כמיתוס המקובל, איש – כולל ראשי המימשל האמריקני - לא כפה ולא יכול היה לכפות על ראש הממשלה ללכת לוועידה זו, שבעיני שמיר היתה טקסית בלבד, ולא "ועידה בינלאומית" שמטרתה להסיג את ישראל לקווי 67 ולחלק מחדש את ירושלים.

שמיר ראה בוועידת מדריד בימה להבהרת עמדתה הברורה של ישראל, עמדתו שלו כמובן, קבל כל משתתפיה. הוא ראה בה הזדמנות לבחינת רצונן הכנה – אם קיים כזה - של מדינות ערב לפתוח במו"מ אמיתי לשלום תמורת שלום, לשלום בר-קיימא, שבו ישראל שומרת על זכויותיה בכל רחבי ארץ-ישראל תוך נכונות להקנות לאוכלוסיה הערבית המקומית אוטונומיה שלטונית.

אז נכון ששותפותיו לקואליציה מימין קצפו על עצם ההליכה למדריד, גרמו למשבר קואליציוני והביאו להקדמת הבחירות – נושא שמי שהיתה אז מנהיגת תנועת "התחיה", גאולה כהן, מכה כיום על חטאו. אבל יצחק שמיר לא נרתע – והלך בראש מורם לבחירות, שבהן המחנה הלאומי הפסיד את שלטונו.

אפשר, על כן, להצביע על טעות זו של האגף הימני-הקנאי, כסיבה ששמה קץ לשלטונו של שמיר. אפשר להצביע גם על המחלוקות החריפות שפרצו בתוך הליכוד ותופעת שלושת ה"חישוקאים" (שרון, מודעי ולוי), אפשר להאשים את תעמולת השמאל על "שחיתות הליכוד", כביכול, ואפשר לתלות את נפילת הליכוד בהתערבות הפנימית של הנשיא בוש ושר החוץ שלו בייקר בענייניה של ישראל ובמימוש האיום להפסיק את הסיוע לקליטת העלייה.

אבל הסיבה הממשית למהפך יוני 1992 ולעליית יצחק רבין לשלטון, היתה, לעניות דעתי, אחרת. דבר זה מחזיר אותנו לעלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר. באופן פאראדוכסאלי, דוקא העולים, שלמענם נלחם יצחק שמיר כארי, הם שהביאו למפלתו.

הכיצד? – "רבותא", רבותי, "רבותא". לא לכל העולים נמצאה מיד בבואם, או בשנה הראשונה או השניה להגיעם, "רבותא", או עבודה בעברית. "רבותא" היה כזכור גם שמה (ברוסית) של המפלגה שהיום מתהדרת בשם "המחנה הציוני".

"העבודה" שבאופוזיציה עבדה על העולים, ליבתה את אש התרעומת בקרבם, על שהגיעו ועדיין, אבוי, אין להם מקומות עבודה. יצחק שמיר הרגיע. לכל עולה, או מהגר, כך התבטא, כך הבטיח, יימצא בתוך שנתיים-שלוש, מקום עבודה, ההולם את מקצועו. טבעי הדבר, שדרוש לאדם פרק זמן מסויים להתאקלם במולדתו החדשה, לבנות את חייו מחדש ולהתחיל להתפרנס.

לראש הממשלה שמיר לא היתה אשליה, שהוא עלול לשלם את המחיר הפוליטי עקב מעמסת הקליטה ותלונות העולים החדשים. הוא וממשלתו הביאו למולדת מאות-אלפי בעלי זכות הצבעה חדשים, שקל להשפיע עליהם, להסית אותם, ואלה תרמו בהצבעתם הראשונה כאזרחי ישראל כמה מנדטים למפלגת "רבותא" שבאופוזיציה ולמהפך ששם קץ לשלטון הליכוד.

אבל מה זה אובדן שלטון - לעומת הסיפוק שבהישג הגדול של תוספת של מיליון יהודים למדינת היהודים? בעליה הגדולה מרוסיה ומחבר העמים, כמו גם בעידוד ההתיישבות ברחבי הארץ ובהחלטה הכה-חשובה שלו על איפוק בימי מלחמת המפרץ 1991 – תרם יצחק שמיר תרומה עצומה לחיזוקה ולביצורה של המדינה, שאותה הנהיג במשך שש וחצי שנים.

והעולים? - כצפוי, הם נקלטו היטב, אף חזרו לתלם האידיאולוגי "הנכון" ולחיזוק מפלגות המחנה הלאומי. והיה לו ליצחק שמיר בערוב ימיו עוד חלום שעדיין לא התגשם – עלייה מאסיבית של יהודי ארה"ב!... תמהוניות? הן כך הביטו עליו, כעל תמהוני, בשנת 1989,כשהודיע קבל עם ועדה, כי צפוי גל עלייה כביר של יהודי רוסיה...

הגיע הזמן שהעם יוקיר תודה ראויה לראש הממשלה יצחק שמיר - על צניעות הליכותיו, על אהבת ישראל שקרנה מאישיותו, על טיפוח המסורת היהודית, על יושרו ויושרתו, על הנהגה-למופת, מתוך דבקות בעקרונות, קור-רוח, סמכותיות ובלא שיקולי תקשורת ויחסי ציבור.

וכן - הגיע הזמן שיונצח כראוי, וייקראו רחובות על שמו בעירו תל-אביב, כמו בשאר ערי ישראל.