סיפורים חדשים על יוני נתניהו

וגם: על שעות נדירות של ראש הממשלה עם החבר'ה מהצבא, ועל שליחות חב"ד בנות 12. טורה השבועי של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , י' בתמוז תשע"ה

דעות סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.

אלה ימים של מסיבות סיום במוסדות החינוך. ילדים נרגשים מדקלמים שירים, גננות נרגשות מזכירות להן בתנועות ידיים איך לבצע את הכול כמו בחזרות, והורים חמושים במצלמות סלולריות, נרגשים גם הם, מתעדים כל אחד את האוצר שלו. לצד מסיבות הסיום של ילדיי, בגנים, הוזמנתי בימים אלה לעוד מסיבה אחת, אחרת.

בשבת האחרונה מלאו 21 שנים לפטירת הרבי מלובביץ', אחד המנהיגים הבולטים בעולם היהודי. כל שנה היום הזה הוא הזדמנות לבדוק מה קרה לתנועה הגדולה מאז, והאם החזון שלו ממשיך להשפיע. ביום ראשון שלמחרת, ב-11 בבוקר, קיבלתי הזדמנות כזו להיווכח עד כמה התנועה חיה וקיימת, והיקף השפעתה רק הולך וגדל. זה התחיל בלינק שנשלח אליי למייל, ל"מסיבת הסיום של בית ספר נט". קיבלתי סיסמה ותוך שניות הייתי בתוך בית הספר הווירטואלי של תנועת חב"ד.

היום הוא היום האחרון ללימודים, ואני הצטרפתי אל בנות כיתה ז'. זה התחיל בקריאת שמות. המורה רחלי בלוי ישבה מול המחשב ומול המצלמה שבביתה, בירושלים, ומסך המחשב התמלא בתמונה אחר תמונה, קול אחר קול, וכך זה נשמע: דבורי כהן, קזחסטן. מרים קריצ'בסקי, רוסיה. חשא סודקוביץ, יפן. אווי סלמון, בולגריה. נחמה גרייזמן, שבדיה. חני וולף, גרמניה. כיתה אחת, גלובוס שלם. אצל כל אחת השעה עכשיו אחרת. התלמידה מיפן, למשל, מצטרפת לכיתה בחמש בערב.

כשאני שואלת אותן איך זה להיות בנות של שליחים, הן מתקנות אותי: הן לא בנות של שליחים, הן שליחות בעצמן. מגיל אפס. שותפות מלאות של ההורים בחגים, בשבתות ובימי החול, עם קהילות יהודיות רחוקות ועם מטיילים ישראלים בחו"ל.

בדרך כלל יש להן מערכת שעות מסודרת. היום מתחיל בתפילה משותפת, ויש שיעורי בית ומבחנים, אבל היום כאמור הן חוגגות מסיבת סיום. ואיך עושים זאת כשמפרידים ביניהם ימים ויבשות? כל אחת מהן פשוט מעלה תמונות מההווי הכיתתי לאורך השנה. במסיבת פורים, מתברר, כל הבנות "באו לכיתה" מחופשות. כלומר עמדו מול המחשב בעיר שבה אין כמעט ילדים יהודים בגילם, בטח לא דתיים, בטח לא חב"דניקים – והראו לחברות לכיתה למה הן התחפשו.

"בית הספר הזה נותן לי המון כוח", מספרת לי חווי מאוקראינה, וכולן מהנהנות. "יש לנו שפה משותפת, כל אחת מפיצה יהדות במקום אחר בעולם, וההתמודדות שלנו מאוד דומה. זו חברות אמיתית, אפילו שרובנו מעולם לא נפגשנו".

"אני ככה מכיתה א'," מוסיפה מוסיא מרוסיה. "אני לא מכירה שום בית ספר אחר". גם חסי*, מתברר, לומדת ככה כבר שמונה שנים ובשנה הבאה תעזוב את טוקיו ותעבור לראשונה ללמוד בפנימייה בארץ. המורה ריבקי מתערבת: "אני עשיתי ביקור בית אצל חסי ביפן. עשינו אסיפת הורים. כל הכבוד לה. הם עושים שם שליחות אדירה, ויש לה בבית שישה ילדים שלומדים ב'בית ספר נט'. לכל אחד יש מחשב שלו בפינה אחרת בבית".

שתי תלמידות מתחילות בחידון לסיכום השנה ("מה צבע העט של דבורה?"), ואחריו אני שואלת אותן האם בכל זאת, למרות תחושת השליחות, לא עצוב להן. ילדות בגילן מציגות כעת במסיבות סיום על הבמה בבית הספר, עם המון חברות מסביב. 21 שנים אחרי שמי ששלח אותן כבר לא כאן, התשובה שלהן ברורה: החלום שלהן בעתיד הוא להיות שליחות בעצמן, ולרשום את הילדים שלהן לבית ספר כזה בדיוק.

פתאום המורה מתנצלת. שליח דופק אצלה בדלת, והיא ניגשת לפתוח. התלמידות, משום מה, מחייכות. כעבור דקה המורה חוזרת אל המסך עם אריזת מתנה. "איך ידעתן לשלוח לי מתנה בדיוק למסיבת הסיום?", היא שואלת, ומוציאה מתוך החבילה חולצת מחזור עם לוגו וסיסמה. כל התלמידות לובשות מייד את אותה חולצה בדיוק. הם עבדו על המזכרת הזו בהפסקות, כשהמורה לא איתן, וכל אחת הדפיסה את הלוגו על חולצה לעצמה, בעיר מגוריה. "בנות", אומרת המורה בדמעות, "אני רוצה שכל אחת תדמיין שאני מחבקת אותה עכשיו חזק חזק, ובשנייה שניפגש, זה יהיה חיבוק אמיתי".

2.

יום שלישי, חמש אחר הצהריים, הר הרצל. האזכרה במלאת 39 שנים למבצע אנטבה ולנפילת יוני נתניהו. בנימין נתניהו מגיע בזמן ויושב בין שרה לבין רובי ריבלין, מחכה לתחילת הטקס. מסביב הרבה חברים לנשק וחברים לממשלה. אלה סוגים שונים מאוד של חברים. הנואם המרכזי השנה הוא ראש המוסד תמיר פרדו, שהשתתף במבצע. "הייתי מטר וחצי ליד יוני כשהוא נהרג", הוא פותח, ואז מתחיל לדבר, לא על מבצע אנטבה – אלא על שני מבצעים חשובים שאפילו שם אין להם. מדובר בשתי פעולות שיוני תכנן לפני נפילתו. שתיהן יצאו לפועל אחר כך. "כל אחד מהמבצעים האלה היה נדיר בחוצפתו ובתעוזתו, מחוץ לקופסה", אומר פרדו. "זו הייתה פריצת דרך בתחום המבצעים המיוחדים". ניסיונות להוציא בהמשך מפרדו או מוותיקי סיירת מטכ"ל שבקהל פרטים על שני המבצעים העלומים האלה – נכשלים, כצפוי. "עוד לא הגיע הזמן", הם אומרים.

ארז אלטשולר, גם הוא מהסיירת, מקפיד להביא כל שנה זר. "צוות יוני, נובמבר 1968", נכתב עליו. גם כמעט ארבעים שנה אחרי, עולים פה עוד זיכרונות וסיפורים חדשים. אלטשולר נזכר בשתי אנקדוטות: "כשהייתה משימה, למשל כיבוש של כפר, יוני הושיב את כולנו במעגל וביקש מכל אחד שיגיד לו איך לגשת למבצע. זה היה דיון פתוח לגמרי. הוא לא סיכם ואמר מה דעתו, אלא גיבש מתוך כל הדברים של כולם ביחד את הכיוון המוסכם. פעם אחרת, אני זוכר, הוא לקח אותנו עד קצה גבול היכולת. היה אז מסע גדול של 120 קילומטר. כולם ידעו שאותנו יוני הכריח ללכת 137 קילומטר. למה הוא החליט שנעשה עוד 17? לא יודע, אבל הרגשנו כל מטר של הבדל".

נתניהו יוצא, מוקף מאבטחים. החברים מהסיירת, ששירתו איתו ועם יוני, יוצאים מייד אחריו, למפגש אינטימי יותר. "לא בבית ראש הממשלה", מסביר לי אחד מהם, "אלא בבית ברחוב הפורצים, הבית של בן ציון נתניהו ז"ל, שם ביבי גדל". בהר הרצל נשארים בוגי יעלון, אופיר אקוניס, מירי רגב, דורי גולד, דני דיין.

בדרך כלל הם נחשבים המקורבים, אבל ביום הזה המקורבים הם אחרים. "ראש הממשלה לא יוצא לבלות," אומרת לי אשתו של אחד ממשתתפי מבצע אנטבה, בדרך החוצה. "הוא בודד. מוקף מאבטחים ופוליטיקאים. זה אירוע מאוד נדיר בלו"ז שלו, המפגש הזה איתנו. דווקא ביום שבו אחיו נפל יש לו בכל שנה כמה שעות של שפיות, עם החבר'ה מהצבא, כמו כולם".