מהנהגה מדברית להנהגה ארצישראלית

הרב ישי אביעזר , י"ד בתמוז תשע"ה

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

המעבר מהנהגה אלוקית אחת להנהגה אלוקית אחרת לפני הכניסה לארץ ישראל, לא עוברת חלק. המכשול העיקרי מתפצל לשני מוקדים, חטא המרגלים ופרשת מי מריבה. הראשון מאריך את ההנהגה האלוקית במדבר, והשני מסיים עם ההנהגה הזאת, גם את ההנהגה הישראלית הנותרת בו.

המילים הקשות "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", מרעידה ומתמיהה כאחד. מדוע זוקק המעשה של משה עונש כל כך קשה, ומדוע כלה ונחרצה לפני המקום לחתום את הגזירה ולא לשנות אותה, על אף כל התחנונים והתפילות.

ראשית יש להבין את עניינה של תקופת ארבעים שנות המדבר. הפותח את ספר שמות, נותר בסימן שאלה גדול: לאן נעלם הוויכוח הגדול על המנהיגות העתידה, המשתרע בבראשית על פני חמש פרשות אחרונות של הספר? לשון אחר: שיטת יעקב בהנהגת יוסף, מול שיטת האחים בהנהגת יהודה, נקטעת ומסתיימת ב'חזק ונתחזק'. אין לוויכוח כל המשך, וכל האידיאולוגיה הגדולה של הנהגת העם, מסתיימת במילים "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי".

כל הקשיים והמתחים בבית יעקב על ההנהגה העתידה, מקבלת תפנית בלתי צפויה של הנהגת שבט לוי. בספר בראשית היה ברור שיש שני מועמדים להנהגה, או יוסף או יהודה. ברם מותו של יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, הוביל להנהגה מסוג אחר של איש מבית לוי , שפרנס את ישראל בשלושה מנהיגים. מהו המתווה של ההנהגה האלוקית מדור האבות של ארץ כנען, עד דור הבנים החוזר אליה?

נראה שהמתווה מתחיל בארץ כנען, נקטע ושב למסלולו. ארץ האבות כמסופר בבראשית, נטולת כל הנהגה ניסית. המחפש בספר, לא ימצא פתרונות לבעיות אנושיות בנוסח הוצאת מים מסלע, או הורדת לחם מהשמים. רעב בזמנו של אברהם, מאלץ אותו לרדת למצרים. כך גם בזמנו של יצחק, כך במלחמת המלכים, וכך במי מריבה עם מלך פלישתים. כל ההנהגה הזאת מסתיימת במות יוסף ואחיו, ותחתיה קמה הנהגה אלוקית של נס, החל בעשר המכות במצרים, וכלה בכניסה לארץ.

באופן זה, מסתיים הוויכוח בין יעקב ובניו על מנהיגות יוסף ויהודה, וההנהגה עוברת לשבט לוי. שבט לוי מיועד להנהגה של נס, שלא כיוסף ויהודה. יוסף המיועד להנהגה לאומית, ויהודה המיועד להנהגה רוחנית, שניהם מבוססים על מלכות ישראלית המתנחלת בארץ, וקוראת בשם ה' לעיני העמים. זו מנהיגות של חיים טבעיים בארץ ככל האומות, היודעת לקרוא בשם ה', ולגלות אותו לכל יושבי תבל.

הנהגה ניסית של שבט לוי זמנית היא, ומוגבלת לארבעים שנות מדבר בלבד. הכניסה לארץ ישראל מותירה את חיי הנס מאחור, ויוצרת חיים של טבע בארץ כנען, כחיי הטבע של האבות קודם הירידה למצרים. חיי הנס במדבר מיועדים למטרה של אולפן לימוד, להכרת הבורא והשגחתו. מהאולפן הזה יש ללמוד לכל הדורות העתידיים, והוא מהווה את יחידת הזמן שמלמדת מהי אמונה ומהי השגחה.

בתום האולפן המדברי, שבים אל ההנהגה שנקטעה בירידה למצרים. הנהגת הטבע הארצישראלית כבימי האבות, נפתחת בהפסקת ירידת המן. מכאן יש לשנות את הגישה, לחרוש לזרוע לקצור, ולברך 'המוציא לחם מן הארץ'. מכאן יש לשנות את הראיה, ולהתבונן בהנהגה האלוקית מתוך רגבי העפר הארצישראליים. את זה לא הצליחו המרגלים לעשות. אך קשה מזה, גם ההנהגה הרוחנית של משה ואהרון, לא הצליחה להביא לתודעה את השינוי הדרוש.

הנהגת הטבע הארצישראלית שבה אליה עם יוסף, כפי שהכריע יעקב בסופו של ספר בראשית. ארונו של יוסף הולך בראש, ונכדו מכניס את ישראל לארץ. המלחמה על גילוי שם ה' בעולם בראשותו של יהושע, מחלישה את עמלק, ומקדימה את המהלך האלוקי העתידי בהנהגת יוסף. מלכות שאול מבית יוסף, היא ההקדמה למלכות דוד מבית יהודה. הראיה הזאת מוסתרת בסיפור מרתק על יוסף ואחיו, אך היא המנהיגות שתתגלה בכניסה לארץ.

"לא האמנתם בי להקדישני" עניינו, מניעת תדר הקליטה החדש מהעם. על משה ואהרון הוטל התפקיד, להעביר את תדר הקליטה האלוקית המדברית, לתדר אחר של קליטה ארצישראלית. ההכאה על הסלע במקום דיבור, נראית התנהגות של מה בכך, שהרי מה בין נס של הכאה לנס של דיבור, כפי שבא במדרשים ובפרשנים. ברם את השאלה הזאת יש להפנות למצַווה ולא למצֻווה. מפני מה שינתה ההשגחה העליונה את הציווי להכות את הסלע, שאירע במסה ומריבה ברפידים אחרי קריעת ים סוף, בדיבור אל הסלע במי מריבת קדש בשנת הארבעים?

כוח הפה של הדיבור, אמור היה להיות נקודת המפנה בין חיי המדבר לחיי ארץ ישראל. מה שהיה במדבר בכוח של מעשי נס, מתחלף עתה לכוח של דיבור. תורה, תפילה, תהילים, תחינות ובקשות, מחליפים את הכאת היאור, ואת הכאת הסלע. ידיים שמונפות למעלה, ונחש על נס, מוחלפים בכוח הפה. זהו כוחה של ארץ ישראל. את התודעה הזאת היו ישראל צריכים לקלוט לפני הכניסה לארץ. את המיומנות הזאת, היה על משה לגלות במי מריבה.

הכאת הסלע בשנת הארבעים, החזירה את הנהגת המדבר ליציאת מצרים. זו לא הייתה המטרה. לדבר אל הסלע בשנת הארבעים, מורה על שינוי מההנהגה ברפידים. אותה סיטואציה שאירעה אז ועתה בהפרש של ארבעים שנה, יש לה שני פנים, ומזה יש ללמוד על השינוי המתהווה. על פי זה אפשר להבין, מפני מה צֻווה משה ליטול מטה ולדבר אל הסלע. מה עניינו של המטה באירוע, שאף גרם לטעות בהכאה?

נראה שהחזקת המטה ביד ושימוש בדיבור הפה, הם שמלמדים באופן ויזואלי, על השינוי בהנהגה. מה שהיה אז בהכאה, נמצא עתה בגלוי לעיני העם, אך לא מתפקד בהבאת הישועה. אין למטה כל תפקיד בבעיה של מים בארץ ישראל. כאן יש להוציא את התיבה לרחובה של עיר, לזעוק ולהריע, לבקש ולומר דברי כיבושין, מפני הבצורת. אין מים מסלע ואין לחם משמים. אין שמלה שלא בלה, ואין רגלים שלא בצקות. הכול כאן מלמטה למעלה, ולא מלמעלה למטה. זוהי ההנהגה החדשה. ואם לא מבינים את השינוי, ולא מדריכים לקראתו, נשארים עם ההנהגה המדברית במדבר, ולא משתנים להנהגה ארצישראלית.