גם אם נתעלם, הסכנה לא תיעלם

מדינת ישראל מניחה שאם יהודי נרצח בידי ערבי המניע הוא פלילי, אלא אם כן יוכח אחרת. מניע לאומני הוא אופציה מהחלל.

אמילי עמרוסי , י"ח בתמוז תשע"ה

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

"מה אנחנו עושים כאן, תגידי?" כתב לי יועד אחרי ששני בקבוקי תבערה הושלכו לעבר המכונית שלו: מחבלים ניסו לשרוף למוות אותו ואת בנותיו הקטנות.

סימסתי לו "צאן לטבח זה פה" תוך שאני הופכת חביתות לארוחת ערב. קווים לדמותה של נורמליות. מה שלא נורמלי זה להתעלם.
לאסקימואים יש מחסן מילים לשלג. לנו יש אסם של תיאורי מיתה: נפל, נרצח, מת מפצעיו, מת על קידוש השם, קורבן השלום, קורבן הקיפאון המדיני.

החקלאי דוד בר קפרא הי"ד "מת בהתקפת שב"חים" במושב פדיה. זו מחלה ידועה, התקף שב"ח. צד אחד שלה קשור לכך שאסור לומר "נרצח" כי זו מילה קשה, מזעזעת. צד שני קשור לזה שאסור לומר "פלשתיני". ולכן "צעירים" השליכו בקבוק תבערה, "אלמונים" פתחו באש, "מתפרעים" הניפו דגלי דאעש בהר הבית, "רעולי פנים" יידו אבנים, ו"שוהים בלתי חוקיים" פיצחו את מפרקתו של חקלאי יהודי בן 70 ודמו נספג באדמת הכרם.

בר קפרא, גמלאי אגד שחילק את זמנו בין לימוד תורה לבין טיפוח כרם ענבים, לא החזיק כרטיסי אשראי ופנקסי צ'קים. "הוא לא היה מסוגל להיות חייב כסף למישהו", אמר לי בנו דניאל. היה משלם לפועליו במזומן, לא הלין שכרם. היה לו כרם קטן ששיגשג יותר מהמצופה. כשנשאל על כך ענה שזו ברכת שמיים בזכות לימוד התורה. בשבוע שעבר רצחו אותו רעולי פנים דוברי ערבית - כך לפי עדותם של פועלים תאילנדים שראו את ההתרחשות לפני שברחו מהמקום. שחטו אותו. במעדר. איזה מניע יכול להיות לדוברי ערבית לכסות את פניהם ולרצוח באכזריות רבה סבא מרחובות שלא היה חייב כסף לאיש? "כל כיווני החקירה נבדקים", מעפעפים במשטרה. שום נציג מדינה רשמי לא הגיע לבית המשפחה.

מדוע נרצחה שלי דדון, שגופתה נמצאה במאי 2014 בחורשה ליד מגדל העמק כשהיא מושחתת בעשרות דקירות סכין? גם אחרי שנמצא הרוצח חוסיין ח'ליפה, חודשים ארוכים אחר כך, המשיכו במשטרה לומר כי "נבדקים במידה שווה שני הכיוונים, הלאומני והפלילי". השב"כ שינה את ההערכה ונטה ללאומני, אבל בכתב האישום הוחלט לא לייחס לח'ליפה שום מניע. "אי אפשר לקבוע בוודאות מה המניע לרצח", פסק השר לביטחון הפנים דאז יצחק אהרונוביץ'.

אחרי שמשפחתו של מוחמד אבו חדיר הוכרה כנפגעת פעולות איבה, הכיר משרד הביטחון גם במשפחת דדון, כמעשה של נדיבות, אבל רק חצי שנה אחר כך הוכח המניע בבית משפט (הוא אמר שמי שהרג אותה הוא "גבר", כי "ישראל הורגת ילדים קטנים").
מדינת ישראל מניחה שאם יהודי נרצח בידי ערבי המניע הוא פלילי, אלא אם כן יוכח אחרת. מניע לאומני הוא אופציה מהחלל. אצל שלי דדון התעקשה המדינה שהיה כאן סיפור אונס שהסתבך.

אצל דוד בר קפרא מדברים על חיסול פלילי בעקבות חובות. יותר מחודשיים אחרי רציחתו של נתנאל עראמי, כשמחבלים חתכו את כבלי הסנפלינג שלו, הסכימה המדינה לשחרר הודעה קפוצה כי מותו לא נגרם כתוצאה מתאונת עבודה - כפי שטענו בתוקף כל הזמן - אלא כתוצאה מפיגוע חבלני עוין. משפחתו של אבי בן ציון, שנרצח לפני שבעה חודשים בבקעת הירדן, עדיין נלחמת על שמו: המדינה טוענת שנהרג במהלך שוד רכב מתוחכם; המשפחה שואלת למה רוצחיו נסעו ברוורס על גופתו אחרי שגנבו את המכונית, מוודאים את מותו.

במקרה של הרב משה טלבי, שנטווח למוות בידי מחבלים ב־2011, הצדק הגיע באיחור עצום. רק שלוש שנים וחצי אחרי רציחתו הוכר כחלל פעולות איבה. המשטרה עמדה על טענתה כי הרב, שהיה בדרך לבקר את בתו ונכדתו, ירה בעצמו. שישה תרמילים אותרו ליד הרכב, במצלמות האבטחה נראו דמויות שארבו לו, על אקדחו לא נמצאו טביעות אצבע שלו, האוטו היה מונע אחרי שנבלם בפתאומיות, האורות היו דלוקים, הדלת שליד הנהג היתה פתוחה עד הסוף, על גופתו היו סימני אלימות וקרעים בבגדים. ובכל זאת טענה המשטרה שהרב טלבי התאבד, באמצע כביש בשומרון. אלמנתו וילדיו נלחמו על שמו הטוב עד שניצחו.

הלאה. 2012. ג'ורג' סעדו בן ה־50 מרמלה יצא לטייל עם כלבו כשהותקף על ידי צעירים ערבים שארבו לו. אחד מהם ירה בו למוות ואז ירה בו שוב, כדי לוודא את הריגתו. לפני הוצאתו להורג הם הביעו בקול רם את שנאתם ליהודים. שניים מהם הודו ושיחזרו את הרצח. לפני שהתמוטט הספיק סעדו להעיד שהרוצחים אמרו לו כי הם יורים בו כנקמה על מה שישראל עושה בעזה. ההכרה בו כנפגע פעולות איבה גבתה מהמשפחה מאבק ממושך, סוחט.

המדינה עוצמת חזק עיניים. אין מניע לאומני. אין מצב ביטחוני מתוח. יש "רצף של מפגעים בודדים". צוק איתן לא היה מלחמה אלא "מבצע". הסיבות הכלכליות לא יכולות לתת הסבר מלא - הרי הביטוח הלאומי, שמשפה את נפגעי פעולות האיבה, הוא גוף עם תקציב סגור. וכאן יש עצימת עיניים של כל משרדי הממשלה.

אפשרות אחרת היא פסיכולוגית. אם נגיד שרע - יהיה רע. שיגרת החיים תיפגע. אנשים לא ייצאו מהבית. היסטריה יכולה להיות מסוכנת: אם פורצת שריפה באולם סגור ואני אצעק "שריפה שריפה", אולי אציל אנשים מהאש אבל אגרום לאחרים להימחץ בדריסה במנוסתם מהאולם. גם שיבוש שיגרת החיים הוא ניצחון לטרור.

האפשרות השלישית היא שאין כאן שום קונספירציה: מדינת ישראל באמת מדחיקה את תמונת המצב. כמו לפני השואה. מאמינים שהכל בסדר. מנסים להסביר את הרצח של בר קפרא כמו שמנסים להסביר את הסכסוך הישראלי־פלשתיני כולו. יש סיבות ונסיבות וצידוקים וסיפורים.

דילמה ידועה היא עד כמה לספר לחולה סופני על אודות מצבו. האתיקה הרפואית תגיד שאם זה לא יעזור לו, אל תגיד. אבל אם הוא צריך לקבל החלטה לגבי גופו, והוא כשיר לקבל את ההחלטה, חובה לשתף אותו. קבלת אחריות על החיים שלך היא תפיסה דמוקרטית. הרופא לא יודע יותר טוב ממך. גם המדינה לא.

ההסתרה והטאטוא הם חלק מתפיסה גלותית, ילדותית, לא דמוקרטית, בורחת מאחריות. המחשבה שעדיף להתעלם מבעיה כדי שהחיים ייראו יותר טוב היא מחשבה חסרת אחריות; החיים של הישראלים פחות טובים כי הורגים אותם. לא כי מדברים על זה.

מתוך "ישראל היום"