נקודת הכניעה

יידע כל קצין בכיר ואיש ציבור, כל עיתונאי וכל מנהל במוסד ממשלתי, שביקורת ציבורית היא חלק מהסכנות שבמקצוע, בין אם הצדק איתו ובין אם לאו.

ד"ר יועז הנדל , כ' בתמוז תשע"ה

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

ביהדות, אדם ששם קץ לחייו נקבר מעבר לגדר. המסר חד־משמעי: לא משנה הקשיים שעברו עליך, לא משנה הלחץ וההכפשות, לא משנה הצרות שנקלעת אליהן – להתאבד זה מחוץ לגדר.

ועוד באותה יהדות, במסכת אבות, נאמר: "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו". והנה, בכל זאת אני בוחר לסייג ולדון – להתעלם לכמה שורות מהכאב הנורא של המשפחה ולעסוק במסר, כיוון שאפרים ברכה עשה – בעיניי – את הדבר הגרוע מכל.

כולם אשמים מראש במותו של הקצין הבכיר. אנשי התקשורת שהכפישו אותו בלי לבדוק – אשמים; צמרת המשטרה שהשאירה אותו לבד מול המתקפה עליו – אשמה; עובדי האלילים מחצרו של פינטו שלא למדו שעל עבירות שבין אדם לחברו גם יום הכיפורים לא מכפר – אשמים. כולם אשמים במשהו, אבל האשם המרכזי הוא תת־ניצב אפרים ברכה, בכך שנכנע, שקע במרה שחורה, ונטל את חייו בידיו.

דמותו הטרגית של ברכה נגעה בי. למשך כמה שעות אמש חשבתי לעצמי מה היה קורה אילו הייתי מתעניין בו עם עט ומיקרופון, מה היה קורה אילו הייתי פונה לשאול כמה שאלות, אולי כותב מאמר תמיכה. קצין בכיר במשטרה שגדל בציונות הדתית – כמוני – שהתגייס לצנחנים ונלחם בשחיתות, שעבר מסכת ייסורים אישית במאבק נגד פשע ונוכלות דתית. מלח הארץ. דמות להזדהות איתה.

ואולי דווקא בגלל שנגע בי, חשוב להצהיר שברכה חטא. האם חטא בחייו? אינני יודע, אבל ודאי שחטא במותו. לא מבחינה דתית, אלא כמי שאחראי בדמותו לעיצוב אחרים. כמי שעמד בצמרת ארגון גדול, כמי שנמצא בעין התקשורת. המחקרים אומרים שבחלק מהמקרים אדם שמתאבד לא מסוגל להפעיל שיקול דעת. ייתכן שזה המקרה, אבל המסר חייב להיאמר.

אנחנו נמצאים בעידן חדש, שבו מי שהופך לדמות ציבורית צריך לדעת שהוא חשוף לביקורת תקשורתית. הרשתות החברתיות מעצימות את הביקורת, ולעיתים הופכות אותה לחסרת גבולות. אתר באינטרנט יכול לרדוף אדם כזה או אחר. אנשים עם אובססיה למקלדת יכולים להפוך את חיי איש הציבור לאומללים. אין יכולת להחזיר את הגלגל אחורה, לעצור את שטף המידע, לפנות את הזבל האלקטרוני, לבחון ולמנוע את הכוונות הרעות. אין יכולת להעלים קמפיינים תקשורתיים. האיום הכי גדול הוא הרגישות האישית של נשוא הביקורת. אנשים רגישים במיוחד יכולים לסבול מאוד.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אי־אפשר היום להיות עיתונאי בכיר או פוליטיקאי עם רגישות יתר. פה ושם גם אני מושא לביקורת, וככל שהזמן עובר אני מגלה על בשרי יותר ויותר את הצורך בעור עבה כדי לחיות בציבוריות הישראלית. מירי רגב, דני דנון, ציפי לבני, בנימין נתניהו, יצחק הרצוג וגם חלק מהקולגות שלי, לא יכלו לפעול או לכתוב לולא טיפוח אותו עור עבה.

הקישו את אחד מהשמות הללו ותגלו בור שופכין אינטרנטי. כך קצינים בכירים בצבא שעד אתמול הקדישו את כל חייהם לשירות הציבור, ראשי מוסד ואנשים שכוונתם טובה – כולם בשצף השופכין המילולי.

אפרים ברכה חקר בחייו אנשים שעולמם חרב עליהם מרגע שיצאו מחדר החקירות ושמם התפרסם. הוא הכיר פוליטיקאים שאיבדו את עולמם ברגע אחד. הוא ידע למה יריביו מסוגלים ולמה להם להכפיש אותו – הוא עבר אתגרים דומים בעבר. ידע, ובכל זאת לקח ללב.

ברגע אחד מול בוראו ומול עולמו (שבעיניו חרב עליו) הוא עשה את הדבר הכי נורא שאפשר לעלות על הדעת. יש המון לקחים מהטרגדיה הזאת – לכל הצדדים. אחד מהם הוא המחיר. יידע כל קצין בכיר ואיש ציבור, כל עיתונאי וכל מנהל במוסד ממשלתי, שביקורת ציבורית היא חלק מהסכנות שבמקצוע, בין אם הצדק איתו ובין אם לאו. יש ברכה במה שסמוי מן העין, ויש קללה גדולה במה שנחשף לעיני כל. זה מחיר ההשפעה. למי שלא מוכן או יכול לשלם אותו, אסור להגיע לשם.
 

מתוך "ידיעות אחרונות"