תביאו את סבו וסבתו של הרצל לי-ם

מיכאל פרוינד , כ"א בתמוז תשע"ה

מיכאל פרוינד
מיכאל פרוינד
צילום: עצמי

במהלך העשור האחרון השקיעה מדינת ישראל מאמצים מרובים בהגשמת אחת ממשאלותיו האחרונות של חוזה מדינת היהודים בנימין זאב (תיאודור) הרצל.

הרצל, שיום השנה ה-111 לפטירתו ע"פ הלוח העברי צויין אתמול כ' בתמוז, כתב בצוואתו כי ברצונו "להישאר שם עד שהעם היהודי יעביר את גופתי לארץ ישראל" ולהיקבר לצד שאר קרוביו.

בעוד כמעט כל בני משפחתו של הרצל אכן הובאו לקבורה נאותה במדינת ישראל, אחת הדמויות המשפיעות ביותר בחייו ואולי הראשונה מביניהן אשר העניקה השראה לתשוקתו הציונית, עדיין לא קיבלה את אותו כבוד בסיסי.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תתעשת, תעשה את הצעדים הדרושים לתיקון המעוות ותביא את סבו של חוזה הציונות, שמעון לייב הרצל ואשתו רבקה, למנוחות בירושלים.

לאחר הקמת המדינה, שרידיו של הרצל הועלו מקברו שבווינה ונקברו מחדש ב-17 לאוגוסט 1949, מתחת למצבת הגרניט השחורה הנושאת את שמו בהר הרצל בירושלים, כאשר אחותו והוריו נקברו לצדו גם-כן. באיחור רב ולמרות בקשתו המפורשת, רק בספטמבר 2006 הועלו גם עצמות שני ילדיו פאולינה והנס ונקברו לצד אביהם הדגול. בת הזקונים של הרצל, השלישית במספר, טרוד, נרצחה בטרייזנשטאט ע"י הנאצים.

בהמשך, בחודש יוני 2007, נגאלו שרידיו של בנו של טרוד - ונכדו היחיד של הרצל - סטפן תאודור נורמן, מבית קברות בוושינגטון והועלו לקבורה בירושלים. זאב בילסקי, יו"ר הסוכנות היהודית דאז אמר בשעתו:"לא לעיתים קרובות אפשר לבצע צדק היסטורי, יהודי וציוני, אך היום עשינו זאת. הרצל הקדיש את כל חייו לרעיון הציוני. הוא הקריב למעננו, והיום אנו משיבים לו מעט כגמולו".

למרות התיקון החלקי של העוול ההיסטורי, סבו וסבתו של הרצל מצד אביו, אשר השפיעו עליו עמוקות, נשארו קבורים בבית העלמין הקטן בעיירה זמון, אשר בפאתי עיר הבירה הסרבית בלגרד. בהיותי בביקור באזור לפני שנים מספר, נתקלתי בקבריהם והנושא מציק ומכאיב לי מאז. אחרי הכול, למי שמכיר את ההיסטוריה של הרצל ואת קרקע גידולו, דמות סביו מתנשאת בגאון בין הדמויות שעצבו את השקפת עולמו.

הסבא שמעון לייב הרצל נולד בשנת 1805 לרב, ושימש כגבאי של בית הכנסת. במאה ה-19 הייתה העיירה זמלין (זמון של היום) חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, שכנה על גבול סרביה והייתה נתונה תחת עול השלטון הטורקי. בשנת 1825, רב צעיר ודינמי בשם יהודה אלקלעי התמנה למנהיג הרוחני של העיירה. בהמשך תקופת כהונתו, ידו המכבידה של השלטון העותומאני החלה לעורר התנגדות רבה ועמי הבלקן התעוררו מרבצם בפרץ של רגשות לאומיים ושאיפות חירות ועצמאות. לתהליך זה הייתה השפעה כבדת משקל על עיצוב תפיסת עולמו של הרב אלקלעי, ביחס למצבו של העם היהודי.

בשנת 1834, הוציא הרב אלקלעי לאור חוברת שנקראה 'שמע ישראל', בה הציע רעיון שנחשב בזמנו לרדיקלי: ליצור מושבות יהודיות בארץ ישראל כהקדמה וכפתיח לגאולה. הרב אלקלעי המשיך לפתח את רעיונותיו ובמשך עשור כתב חוברות וספרים נוספים, ונדד בכל רחבי אירופה כדי לעשות נפשות לרעיונותיו על ההתחדשות הציונית.

הרב אלקלעי לא הסתפק בהצגת רעיונות מופשטים אלא הציג סדרה חדשנית של הצעות מעשיות, שרבות מהן נתנו השראה לכתביו המאוחרים של הרצל. וזה לא היה מקרי: הסבא שמעון לייב הרצל, היה אחד מחברי הקהילה הנאמנים ביותר ומתלמידיו המסורים של הרב אלקלעי!

פרופסור רוברט ויסטריך ז"ל מהאוניברסיטה העברית, שנפטר לפני כחודשיים, ציין בספרו 'עיצובה של הזהות הישראלית', ש-"סבו של הרצל, אשר מדי שנה ביקר את משפחתו בבודפשט, תמיד דיבר בהתלהבות על רעיונותיו של אלקלעי, וזאת אולי הייתה החשיפה הראשונה של נכדו ללידתם מחדש של חיים יהודיים בארץ ישראל".

במילים אחרות, סביר להניח שסבו של הרצל היה הראשון שהדליק את ניצוץ הלאומיות היהודית בתיאודור הצעיר, ניצוץ שמאוחר יותר, הצית את העולם היהודי כולו ושינה את מהלך ההיסטוריה היהודית ללא היכר.

לכן, הרי זה מן הראוי ששמעון לייב הרצל, שנפטר ב-3 לנובמבר 1879, יחד עם רעייתו רבקה, יובאו סוף-סוף לקבורה נאותה לצד נכדם המפורסם.

אני קורא בזאת לממשלת ישראל ולסוכנות היהודית, לנקוט באמצעים הדרושים גם אם באיחור כה רב, להוציא משימה קדושה זו לפועל: לכבודו של הנכד, לכבודם של הסבים ולכבודה של מדינת היהודים!

תאודור הרצל פעל רבות למען העם היהודי והניח את היסודות הרעיוניים המודרניים לתקומתה של מדינת ישראל. המעט שנוכל לעשות למענו בתמורה זה להגשים את רצונו ולהביא את שרידיהם של סבו וסבתו לקבורה נאותה בירושלים.